קראתי בסוף השבוע דברים נפלאים אלה: "אווירא דארץ-ישראל הוא המחכים. הוא הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד... בארץ-ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית. ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראלים, שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד. חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה כתורת ארץ-ישראל". הכותב הוא הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שהשבוע מלאו 90 שנה לפטירתו. בימים קשים אלה, שבהם רבנים קיצונים שולחים את אברכיהם לחסום כבישים, נגד גיוס בחורי ישיבה - טוב להתרפק על דמותו רבת ההשראה של גדול רבני ארץ-ישראל, הראי"ה, הוא הרב קוק זצ"ל, שהיה בעד השתתפות בני ישיבות במלחמות ישראל. הרב קוק היה סמכות רוחנית מהמעלה הראשונה, שלא היה סגור בדל"ת אמותיו, נאבק למען האחדות הפנימית, לקרב דתיים וחילונים אלה אל אלה, כי בשבילו יהדות ולאומיות חד המה. הוא בין מעט האישים בתולדות הציונות שכתביהם רואים אור שוב ושוב, כי יש צמא לחוכמתם. "דמות אנושית נדירה ויקרת ערך, נשמה המרחפת בעולם מיוחד במינו של רעיונות נשגבים ואצילים, בונה את חייה היומיומיים על-פי צו נצחי, רואה בכל תופעה זערורית השתקפות של מיסתורין רב-פלאים, צל צילה של השכינה: נשמה הנושמת ופועלת תוך מגע קבוע כלשהו עם כוח על-ארצי, מגע ויחס כשל בן אל אביו - כולו הדרת קודש, עם זה יחס של קירבה יתרה". כך תאר ז'בוטינסקי את דמותו של הראי"ה. ב-1920, כשישב ז'בוטינסקי עם חבריו בכלא עכו, על הנהגת הגנת ירושלים, הם קיבלו איגרת מהרב הראשי: "הידיעה הנוראה שכשל כוח הסבל שלכם, עד שגזרתם עליכן רעבון, דיכאה את רוח כולנו... אל תדכאו את רוחכם הטובה, אשר נתן ד' יוצר רוח האדם בקרבו לכם, ואל תשלחו יד בבריאות גופכם, שנשמה כל כך בריאה ועדינה שוכנת בו"... המכתב עשה את שלו ושביתת הרעב בכלא עכו פסקה. שביתת רעב נוספת, בשנת 1934, הופסקה אף היא בהשפעת הרב קוק, כשכתב אל אבי-מורי, ד"ר אב"א אחימאיר בכלא עכו: "שמעתי שהתחיל בשביתת רעב בתור מחאה בדבר עיכוב מאסרו, אחרי שיצא זכאי במשפט. אודיע לכבודך, שעם כל מה שאני מצטער מאוד על העיכוב של העינוי שלך במאסר, אינני מסכים בשום אופן שאיש כמוך ישתמש באמצעי של שביתת רעב, נגד חובת שמירת הנפש, ואני בטוח בע"ה שבקרוב תכיר הממשלה את חובתה להוציא את שחרורך הגמור אל הפועל למע"ה, לא תתענה עוד וחזק ויהי ד' עימך". אחימאיר הפסיק את שביתת הרעב, אך הועמד לדין על הנהגת גוף מחתרתי אנטי-בריטי, נדון ל-18 חודשי מאסר. חודש לאחר שחרורו כבר השתתף בהלוויתו של הרב קוק בהר הזיתים בירושלים. מותו של הראי"ה היכה בהלם את היישוב היהודי, ובמיוחד את ז'בוטינסקי וחבריו. הן הרב, יחד עם ז'בוטינסקי, נלחמו על צדקתם וחפותם של שלושת הנאשמים ברצח ארלוזורוב. כמו ז'בוטינסקי, גם הרב קוק לא הסתמך על הרגש, אלא חקר ודרש, נעזר ברב צעיר נתן מיליקובסקי ובאמצעותו הבין שלא היה זה רצח פוליטי. אגפי השמאל ביישוב לא קיבלו בעין יפה את מעורבותו ועמדתו החד-משמעית בפרשה, והיו בהם מי שחירפוהו וגידפוהו. האם זה מה שקירב את מותו? הרב קוק חלה בסרטן ומסר נשמתו בגיל 70 בלבד. באותה שנה, 1935, חלה ונפטר גם הרב מיליקובסקי והוא רק בן 55. בנו בנציון זכה לחיות עד גיל 102, ונכדו הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, יבל"א. מודעות אבל רבות פורסמו בעיתון "הירדן" של הרוויזיוניסטים, וביניהן גם זו: "אנו מבכים את מות מצילנו, שהסתלק והלך לעולם האמת והצדק". על החתום: אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט, אבא אחימאיר. הרב קוק התבטא בשאלת גיוס בני ישיבות לצבא, כשכתב: "מלחמה של כלל ישראל היא גם כן עבודת ד', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ד' (הכוונה לשבט לוי) הוא שייך לה יותר משאר כל העם", וכדברי פרשנותו של הרב נריה גוטל ("האומה", 239): "דעתו של הראי"ה היא שככל ישראל, גם לומדי תורה מחויבים להשתתף במלחמת מצווה". איפה הרב קוק והרבנים דהיום? איפה הרב קוק המקרב והמאחד, לעומת גולדקנופף וחבריו המפלגים, שחושבים שהם עדיין נמצאים בשטעטל בין גויים, מונעים השתתפות תלמידי ישיבות במלחמת המצווה להגנת מדינת ישראל? את זכר גדול הרבנים הם מביישים.