רוצה לומר בנימה אישית, אנני נגד הרעיון הזה. אני יודעת עד כמה הוא טבוע בזיכרון הקולקטיבי שלנו, עד כמה הוא שזור בתפילה ובמסורת, נושא עימו נחמה, תחושת ייחוד ואף גאווה. אבל היום, יותר מתמיד, אני תוהה - מהי בדיוק הבחירה הזאת? מתנה או קללה? האם היא מחזקת אותנו או כובלת אותנו למעמד שלא ביקשנו.
כי אם זו מתנה - הרי שהיא עטופה בדם ושרֵפה. במקום ברכה, היא הפכה לשטר חוב אינסופי: מנוי חינם למלחמות שאין להן סוף, לילות של אזעקות, ילדים שנולדים לחרדה, אימהות שמחכות לשווא, אבות ששבים בארונות. בעולם ילד "נבחר" מקבל חיבוק; הילד שלנו מקבל בעיטה.
אנחנו הילד שהשכונה כולה מתאגדת נגדו - מטיפים לנו מוסר, מנדים, מגישים כתבי אישום - ובכל זאת יודעים היטב: בלעדינו אין לשכונה קיום. ובינתיים, מאולמות האו"ם, מאירופה ומוושינגטון - מטיפים לנו "איפוק" מול טילים, "הבנה" מול חטיפות, "רחמים" מול טבח. וכשאנחנו מגינים על עצמנו - אנחנו מוכתמים בפשע.
ובתוכנו, כאן בארץ, גם "הנבחרים" שלנו לא בחרו בנו אלא בעצמם: נבחרים לשררה, לכיסא, לרכב צמוד. אבל לא נבחרים להנהגה אמיצה, לא נבחרים לאחריות, לא נבחרים להיות מגן לעם. כך נמחצנו בין שתי בחירות - האל שבחר בנו, והנבחרים שבחרנו - וביניהם אנחנו, אזרחים מותשים, מוכים יום אחר יום תחת כאב הולך וגדל.
והאבסורד צורב: במקום להיות עם נבחר, הפכנו לעם מנותק. מנותק מחיים פשוטים, משאיפה לשגרה שקטה, מהאפשרות לחלום על נורמליות. איננו רוצים כתר חלול, איננו רוצים שליחות עולמית או גאולת אנושות על כתפינו. אנחנו רוצים חיים: להרחיב אופקים, לנגב חומוס, מוזיקה בפארק, מקום נאה באירוויזיון, ובעיקר - ילדים שחוזרים הביתה בשלום.
הגיע הזמן להפסיק עם הנבואה שלא מגשימה את עצמה, איננו עם נבחר. איש לא בחר בנו לשום דבר - אנחנו אלה שמבצעים את הבחירה. ואם כבר לבחור - נבחר בצניעות, במוסר, באחריות, בחיים. לא ביוהרה, לא בציניות, לא במוות. לא עוד סיפורי היסטוריה עיוורת שמצטיירים כגאולה - אלא שותפות אמיתית, צנועה, בתוך משפחת העמים.
הפסוק "ובחרת בנו מכול העמים", הגיע הזמן להפוך אותו על הראש: "ובחרנו להיות עם בתוך העמים". לא שליחים של אלוהים, אלא שליחים של החיים. רק כך נהיה ראויים - ורק כך יהיה לנו עתיד.