רקע קצר
אשר גולדשטיין, בן 88 מאילת, שהורשע ב-1976 ברצח אשתו וריצה 16 שנות מאסר, התייצב מיוזמתו בתחנת המשטרה והודה כי בשנת 1974 הטביע למוות את בנו, בן החמש, שסבל משיתוק מוחין. הפרשה נפתחה מחדש לאחר שברישומי אותה תקופה מותו של הילד סוַוַּג כטביעה. גולדשטיין מתואר כחולה סופני.
הסוגיה הראשונה: התיישנות בעבירת רצח - ומה דינה לעבירה "עתיקה"
כיום קובע חוק סדר הדין הפלילי כי בעבירות רצח ורצח בנסיבות מחמירות אין התיישנות. הוראה זו נוספה במסגרת תיקון רחב להסדרי ההתיישנות והחקירה שנכנס לתוקף באוקטובר 2019. לצד זאת, סעיף 9(א) עדיין מונה תקופות בסיס - ובהן 30 שנים לעבירת פשע שעונשה מיתה או מאסר עולם - למעט רצח שהוחרג כאמור. אלא שהמעשים עליהם הודה גולדשטיין מיוחסים לשנת 1974.
הכלל בדין הישראלי הוא שהחמרה דיונית המשפיעה לרעת נאשם באופן ממשי - ובראשה החייאה של עבירה שכבר התיישנה -
אינה חלה רטרואקטיבית, אלא אם נקבע אחרת במפורש. בפסיקה מחודשת אף צוין מטעם התביעה, בהליך אחר, כי הוראות ההתיישנות הנוכחיות "אינן רלוונטיות בשל העדר תחולה רטרוספקטיבית". במילים פשוטות: אם העבירה הייתה מתיישנת לפי הדין הישן, ביטול ההתיישנות לרצח ב-2019 לא "מחייה" אותה אוטומטית.
כדי להימנע מבלבול חשוב להבחין גם בכלל "השעון הנעצר": סעיף 9(ג) לחסד"פ מאפשר להאריך את מרוץ ההתיישנות ממועד פעולת החקירה האחרונה, בתוך מסגרות זמן מוגבלות. אך כאן, על-פי הדיווחים,
לא נערכה חקירה פלילית באותה עת משום שהאירוע סווג כטביעה. לכן השאלה "ממתי למנות - ממועד הרצח או ממועד פעולת החקירה האחרונה" אינה מכרעת: בהעדר חקירה, מניין הימים נותר ממועד האירוע עצמו, וחלוף עשרות השנים מציב מחסום התיישנות לפי הדין שחל אז.
הסוגיה השנייה: מה משקלה של הודאה מאוחרת – והאם זו "אמרת גוסס"
בחינה והאם ההודאה משתלבת בדוקטרינת "הודאה על ערש דווי" (סעיף 10 לפקודת הראיות). חשוב להבהיר: סעיף 10 עוסק
באמרת מת/גוסס כחריג לכלל עדות שמיעה - היינו, דברי מי שמת או סבר שהוא גוסס ומשמש בעיקר לקבלת
אמרת קורבן או עד שאינם זמינים להעיד. הוא
לא נועד לקבילות הודאתו העצמית של חשוד. ביחס לחשוד, המסגרת הנכונה היא סעיף 12 לפקודת הראיות (דרישת "חופשית ורצון") והפסיקה הדורשת, כשההודאה היא מחוץ לבית המשפט, גם
"דבר-מה נוסף" המאמת אותה מבחינה ראייתית. נציע בהקשר זה לוותר על התוספת הראייתית שלא תוכל לאמת אלא את עצם מתן ההודאה עצה ותהיה מאולצת, כך ניסיון החיים וכן הפסיקתי מלמד. חרף כך, נציע שימוש בהשערות חפות ושלילתן.
במקרה של הודאה שנמסרת בחלוף חצי-מאות שנים, מצבו הבריאותי של המודה, החשש לשיבושי זיכרון ולמניעים מורכבים ("להשקיט מצפון" לעומת רצון להשפיע על סוף החיים), ישפיעו על
המשקל - גם אם הקבילות תוכר במשפט זוטא. כדי להמיר הודאה מורכבת לראיה מספיקה, תידרש לרוב תוספת חיצונית: פרטים מוכמנים שאינם ידועים לציבור, התאמות לרישומים היסטוריים, עדויות צד שלישי, או ממצאים פיזיים/מנהליים מאותן שנים. כאלה על פניו יהיה קשה לספק.
בין אינטרס החקר לאינטרס הסופיות
גם כשהסבירות להעמדה לדין קלושה בגלל מחסום הזמן, למשטרה יש תפקיד: לברר את האמת ההיסטורית, לעגן את הווידוי במסמכי חקירה, וליידע את המשפחה ואת הציבור. הארכת המעצר שקבע בית משפט השלום באילת - על-רקע עברו של החשוד ומידת המסוכנות הנטענת - נועדה לאפשר פעולות אימות קצרות מועד (כגון איתור תיקים ישנים, גביית עדויות, בדיקות פורנזיות אפשריות). עם זאת, בסוף הדרך תצטרך הפרקליטות להכריע האם יש בסיס משפטי להעמדה לדין לנוכח סוגיית ההתיישנות.
הסוגיה השלישית: אסטרטגיית ההכרעה - בחינת השערות חפות
בדיקת עברו הפלילי של מר גולדשטיין חשפה כי ברצח אשתו ניסה הוא לשבש את הזירה, כשגופתה נמצאה חרוכה במכונית שרופה בכביש הערבה, וההערכה הראשונית הייתה כי מדובר בכלל בתאונת דרכים. נטען לטעון כי "אופיו הרע" אינו יכול לשמש לרעתו בשלב הנוכחי ולצורך גיבוש כתב אישום אם לאו, אך גם לעניין ההרשעה זה לא יוכל לקדם את התביעה.
לשיטתנו, המדובר בדפוס שלא ניתן להתעלם הימנו במכלול השיקולים. עם זאת, בבוא הפרקליטות לבצע הערכה של הראיות אשר יכולות לבסס סיכוי סביר להרשעה, ברי כי לפי האסטרטגיה הפלילית להכרעה מאזן ההסתברויות הוא דה פקטו בחינה האם ניתן יהיה להרשיע מעל לספק סביר. כפי שנראה בעניינינו קיים מרחק רב לכך - כל עוד לא נשללו השערות חפות. במקרה הנוכחי - גילו והמניע למסור הודאת שווא נוכח מצבו הגופני וכן האפשרות שהאחריות לטיפולו תהיה על המדינה, מניע שיצטרכו לסתור פוזיטיבית ובטח שבשלב בו אנו מצויים, השלב החקירתי.