שבוע שעבר שבנו ארצה מסיור קצר בחו"ל. במעבר המכס ביציאה מאולם הנוסעים בנתב"ג הופתענו להיווכח שמיצג המדבקות המרגש - מאות מדבקות של נופלים ונרצחים במלחמת ה-7.10, שהיו מודבקות על מכונת השיקוף והקיר הסמוך לה, כולן נעלמו ואינן. כולל מדבקה של נוני הגיבור שלנו.
שאלנו את המוכסים האדיבים לאן נעלמו כל המדבקות שריגשו את כל מי שנכנס לישראל בשנה האחרונה. תשובתם היתה: "קיבלנו הוראה מלמעלה, להוריד הכל ולנקות הכל, לא להשאיר כלום."
האמת? אני לא מופתע. אני יכול לדמיין בעיני רוחי למי לא מתאים שתמונות הנרצחים והנופלים ינכיחו את הכאב ואת מחיר המחדל הנורא והמלחמה המתמשכת, במקום שבו מאות אלפי ישראלים עוברים בכל חודש. יש מי שלא רוצים את המראה הזו אל מול פניהם, כל כך בוטה וכל כך כואבת, בכל פעם מחדש.
אבל, הנה מה שיש לי להגיד לכם, מי שמעדיפים שנמשיך כולנו הלאה, שניעלם לכם מהחיים, שנפסיק להזכיר לכם את הצלקות הצורבות ואת מחיר המחדל והאסון: הדם של כאלפיים קורבנות המלחמה הזו, אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, הדם שלהם זורם בעורקי המדינה הזו וימשיך לזרום בהם עד עולם. לעולם לא נשכח, לעולם לא נאפשר לכם לשכוח.
אנחנו, מי שאיבדו את היקרים להם מכל ושילמו את המחיר הנורא, מבינים בהחלט שהחיים נמשכים. אנחנו אפילו בעד זה שהמדינה תוכל להשתקם, להירפא ולהיבנות מחדש. ואפילו יותר מזה: זו החובה שלנו להירתם למאמצי השיקום והריפוי.
אבל לא ניתן לכם לשכוח. לעולם, אף פעם. גם אם תמחקו את תמונותיהם, גם אם תגרדו את המדבקות מכל עמוד, מכל גדר, מכל שלט רחוב. כי הם איתנו, הם אתכם והם תמיד יהיו חלק מהחיים במדינת ישראל. מעתה ועד עולם. גם אם האודם הזה, שצועק למרחקים, הוא שדה דמים שאינכם רוצים לראות יותר, יום אחד הוא יהיה לשדה פרגים. וזה יהיה בזכותם ולכבודם.