"יהיה בסדר" - הביטוי הישראלי הכי מסוכן שמתחזה למתוק. הוא מחזיק גשרים רעועים, מכסה בורות בכביש, מחמם את הלב מול הביורוקרטיה, ואפילו משמש כתוכנית אב למדינה. אם היה לנו משרד חירום לפולישוק, הסלוגן הרשמי היה: "אל תדאגו, יהיה בסדר".
במדינת "פולישוק" שלנו הכל אלתורי: לא רוע, לא גאונות - אלא פתרונות עקומים לבעיות שלא היו צריכות להיווצר. מערכון אינסופי של ארץ נהדרת שבו כל פרק מתחיל ב"זה יעבור" ומסתיים ב"מי יודע מה יהיה מחר". במקום אחריות - תחמנות. במקום חזון - שקפים עם סיסמאות. במקום משילות - ועדות עם שמות יפים, ובמקום תוצאות - השיר הלאומי: "יהיה בסדר".
אבל המציאות שונה: בתי חולים קורסים, מערכת החינוך מקרטעת מרפורמה לרפורמה, התחבורה תקועה בפקק אינסופי, ואמון הציבור מתרוקן. שום "יהיה בסדר" לא יפתח חדר מיון, לא יצמיח קו רכבת, ולא יגרום לשרי הממשלה לקרוא מסמך יותר מפעמיים.
גם בחיים האישיים זה אותו סיפור. מי שאומר "מחר דיאטה" תוך כדי ביס בעוגת גבינה - לא יורד במשקל. "יהיה בסדר" הוא תירוץ חמוד, אבל לא שורף קלוריות. שינוי אמיתי מגיע כשמחליטים לשנות הרגלים - גם במדינה וגם בעצמנו. לפעמים זה מתחיל בדברים הכי קטנים, לומר בוקר טוב במעלית לשכן, להרים קליפת בננה שנפלה באמצע המדרכה. פתאום העולם נראה קצת יותר מסודר.
והנה החלק המוזר: ברגעי משבר - מלחמה, אסון טבע, מצב חירום - פתאום הכל עובד. אנשים מתגייסים, המדינה מתארגנת, אחריות נלקחת. פתאום מגלים שאפשר לתקן גשרים, לסלול כבישים, להביא אוטובוסים בזמן - ולפעמים אפילו לשמור על דיאטה ליום אחד. השאלה היא - למה אנחנו צריכים לחכות לאסון כדי להיות מדינה מתפקדת. כי מדינה היא לא סטנד-אפ, לא קומדיה של טעויות - היא החיים שלנו. החיים חשובים מדי כדי להפקיד אותם בידיים של עוד "יהיה בסדר".
בסוף, מדינה - כמו דיאטה - היא עניין של החלטה. אם נמשיך לאכול מהצלחת של פולישוק, נישאר קריקטורה. אבל אם נתחיל לשנות הרגלים - נוכל סוף-סוף לעבור מ"יהיה בסדר" ל"באמת בסדר". די ל"יהיה בסדר". הגיע הזמן ל"עושים סדר" כי גם דברים קטנים - תור סדיר בקופת חולים, כיתה שמלמדים בה כמו שצריך, אוטובוס שמגיע בזמן, בוקר טוב קטן במעלית, או חניה שמסתיימת בלי דוח - הם ניצוץ של תקווה. ואם נדאג לניצוץ הזה, הוא יכול להאיר את כל המדינה.