הרשימה אומנם מצטמצמת, אך דווקא משום כך אסור לשכוח ולו לרגע את מה שהחל בבוקר 7 באוקטובר, בשעה שש ועשרים ותשע. מאז, עם שלם יצא למסע של אחדות ועמידה על זכותו הבסיסית ביותר, להשיב את בניו ובנותיו אל חיק משפחותיהם.
במוצ"ש האחרון, קיבלנו דוגמית חיה למה שאסור לו להיפסק: ההליכה העיקשת לכיכר, הקול שלא נדם, המחויבות האזרחית והמוסרית שאומרת בקול ברור: עד החטוף האחרון! לא משנה אם מדובר ברבים או ביחיד, חי או מת, החובה אינה פגה.
פדיון שבויים לא נולד אתמול. זהו ערך יהודי-אנושי שמלווה אותנו מדורי דורות. מהמשנה ועד לפוסקים בכל הדורות הושם ערך זה מעל לכל. "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", נאמר שהרי אין כאב גדול יותר מחיי אדם הנתונים בידי אויב, ואין חובה גדולה יותר מלהשיבם.
על כן, אסור לסטות מן הדרך. אסור להתרגל. אסור לומר "עשינו מספיק". לא מספיק, עד שלא נחזור כולנו. כל עוד נותר שבוי אחד, כל עוד קיימת אם שממתינה לבנה, ילד שמייחל לחיבוק הוריו, אחות או אח שמחפשים עיניים מוכרות, האחריות היא של כולנו.
בימים שבהם מתרבים הקולות המסיחים, הקולות העייפים, חייבים להיאחז בערך הזה כבחבל הצלה. לא פוליטיקה, לא אינטרסים, לא שיקולים חולפים, אלא צו מצפון יהודי ואנושי: עד החטוף האחרון.