ביום שישי האחרון של חודש אוגוסט 2025, בשעת בוקר, קיבלתי מסרון מאישה עקורה מרפיח. וכך כתבה לי: "שלום, אני שירין יוסף מרפיח, דרום רצועת עזה. אני עקורה שחיה בתנאים קשים מאוד כאן בעזה. אנחנו חיים בתקווה שהסבל הזה יסתיים ושנחיה בשלום ובביטחון. אני מקווה שתענה ולא תתעלם מההודעה שלי. האם תוכל לעזור לי ולתמוך בקמפיין שלי?"
וזו תשובתי לה: "שלום שירין, אני לא אטום וליבי לא גס בסבל אנושי, מכל סוג שהוא. לצערי לא אוכל להענות לבקשתך הטבעית, הלגיטימית והמוצדקת. הסיבה פשוטה וכואבת: כל עוד נתונים 50 ישראלים בשבי חמאס, אני מרוכז וממוקד כל כולי בניסיון לסייע למשפחותיהם במאבקם הבלתי נלאה למען שחרורם. אני מבין שמצבך רע, רע מאוד, ויכול לתאר לעצמי את תחושת היותך מגורשת מביתך ועקורה ממנו. אבל עם כל ההבנה, החמלה ואפילו הרחמים, אל תטעי. אל תתבלבלי. לא אני הכתובת לפנייתך.
לא אני אמור להיות הנמען שלך. אזרי את שארית הכוח שנותר בך - אם יש לך אומץ, הוא, כשלעצמו, מהווה מכפיל כוח - ופני אל מי שאמורים להיות הכתובת לזעקתך ולשוועתך: שליטי החמאס ברצועה (מי מהם שנותר עדיין בחיים). את יכולה, במקביל או לחלופין, לשגר את תחינתך לסיוע למנהיגי הארגון החיים חיי פאר ומותרות במלונות אקזוטיים בקטר, בטורקיה ובעוד מקומות. אני שותף מלא לתקוותך, כי הסבל יסתיים ונחיה בשלום ובביטחון. היחידים שיכולים להפסיק את הסבל הם מנהיגי הארגון הרצחני, הנפשע והזדוני, חמאס. רק הם, אם וכאשר יואילו לשחרר את החטופים הישראלים הנמקים וגוועים במנהרות התופת שלו.
אדרבה, אספי מספר גדול של עקורים ותערכו הפגנה נגד החמאס. הקימו רעש גדל. הכו בסירי הנירוסטה, שבהם, אחת בכמה זמן, אתם נושאים, איש לאוהלו, איש לסבלו, את עיסת העדשים הנוזלית והמהבילה, מנת מזון זעומה, אל המאהל המאולתר שלכם. תעמידו למבחן את האנשים הארורים הגוזרים עליכם חיים עלובים, חיי עוני וחרפה, חיי סבל מתמשך. נראה איך הם יתמודדו עם עשרות ואולי מאות אלפים עקורים, כמוך, שיצעדו ויפגינו ויזעקו - די. שחררו את החטופים וסיימו לאלתר את הסבל הבלתי נסבל של כולנו, שלהם ושלנו.
עד אז לא אוכל לתמוך בקמפיין שלך, רק לאחל לך הצלחה. מצטער, שירין. יש לי דבר חשוב יותר לעשות בעת הזו - להאבק ככל שאני יכול ומחויב, מוסרית ומצפונית, למען שחרור החטופים שלנו. זה חשוב יותר, מוצדק יותר, בסדר עדיפות גבוה יותר. הזמן שלהם אוזל, ועימו אוזלים גם חייהם. אם תרצי לשלוח לי בקשה חוזרת בסוף המלחמה, לאחר שחרור כולם, אז, רק אז, אענה ואסייע לך, אם יסתייע הדבר בידי."
אין להוציא מכלל אפשרות, כי זה עוקץ. זהיר וחשדן השבתי לה, בנימוס. יש משהו מקומם בעצם הפנייה אליי לסייע לאנשים, עניים מרודים ואומללים ככל שהם, שאיבדו את שארית כבודם ואת בושתם, אבל אם תהיה בתשובתי משום תרומה, זעומה וזעירה ככל שהיא, להפיכת המקום הזה, שבו, כמאמר המשורר, "מפרפרים חיינו" לפחות נואש, פחות חסר תקווה - דייני.