עלו בי הרבה מחשבות בעקבות הסרטון המזעזע מההופעה של קולדפליי, ותסלחו לי על הבלבול ועל שהארכתי. בספרו הפונדמנטלי של "הרייך השלישי", מייקל ברליי מטיב לתאר את השתלטות הנאציזם על ההוויה הגרמנית באמצעות אנקדוטות שונות, ביניהן באמצעות הקשרים האנושיים בין הגרמנים ליהודים.
תחילה, כשההרחקה והאלימות כנגד היהודים רק התחילו, החברים הגרמנים תמכו ועודדו אותן, גם בפומבי. אחרי זה, המפגשים החברתיים הפכו למפגשים מוצנעים, אך ורק בתוך הבתים ובערבים המאוחרים, לעולם לא בבית קפה או במרחב ציבורי כלשהו, לעולם לא תחת קרני השמש. לבסוף, ככה תיארו יהודים רבים, החברים הגרמנים שלהם - חלקם חברים שהם סיכנו את החיים שלהם בשבילם בשוחות - אמרו להם שהם אומנם מתייחסים אליהם כאל בני-אדם שווים, אבל המחיר של הקשר איתם גבוה מדי. הקשרים נותקו.
ברליי מביא זיכרונות של יהודי אחד שהלך ברחוב, בשלב שבו כבר סימנו את היהודים, ובמקרה נתקל בחבר ותיק שניתק איתו קשר כבר זמן רב. האינסטינקט הראשוני שלו הייתה שמחה, שהרי הוא התגעגע אליו, אבל השמחה מיד התפתחה לכאב מבוייש אחרי שהוא ראה את האימה על פניו של חברו. היה ברור ליהודי שחברו הגרמני, אדם טוב ככל שיהיה, מתפלל כרגע על ליבו שהיהודי לא יפנה אליו בידידותיות לפני כולם. היהודי אהב את חברו ולכן לא פנה אליו, עבר כנגדו, ולא התבונן אחרונה לבדוק תגובתו.
סוג הכאב המיוחד שהרגשתי כשקראתי את המילים האלו הזכיר לי מאוד את סוג הכאב שהרגשתי כשראיתי את הסרטון מההופעה של קולדפליי כששתי נערות ישראליות עם שלט "We Believe in Magic" עלו לדבר איתו על הבמה. היה שם הכל: האימה הזאת על הפנים של הזמר, הגמגום שלו, הצורך שלו להזכיר את פלשתין, והכי גרוע, הדה-הומניזציה המוחלטת באמצעות ההומניזציה המלאכותית: "אני מתייחס אליכן כבני אדם שווים על כדור-הארץ". צריך להרחיק עד למחנה המשותף הנמוך ביותר בשביל להציל את האנושיות שבשתי אלו.
אני לא חושבת שיש ולו קבוצה אנושית אחת אליה יכלו להשתייך שתי הנערות ולשמוע מזמר פופ שעל אף הכל, הוא מתייחס אליהן כאל בני אדם שווים על כדור-הארץ. מה, שאגב, הוא לא נכון: הוא לא מתייחס אליהן באופן שווה בכלל. הוא מזכיר את פלשתין (אנשים שמונהגים תחת האידאולוגיה הרשמית שאת ישראל יש להשמיד ושטרור כנגד יהודים זו ברכה, אבל נניח לזה כמובן) כשברור שזה איזון שזוכים לו רק הישראלים (הפוך זה לא קורה; איש לא מזכיר את ישראל כשפלשתינים עולים על איזו במה), ונראה שבבירור הוא לא רוצה שהן יהיו שם על הבמה.
להאשים את המלחמה בהרחקת הישראלים והיהודים ממרחב הלגיטימיות היא האשמה קלאסית של קורבן לאלימות נפשית עמוקה: רק אם תתנהג בסדר, לא יהיו אלימים אליך. אלימים אליך אך ורק כי אתה מתנהג לא בסדר. במקרה שלנו, להתנהג בסדר הוא לנטוש את המערכה. ומילא זה היה מסתיים בזה, אבל אנחנו עדים לקמפיין שקרים ענק עם כסף קטרי ותשתית רעיונית בנהגת ברית בין השמאל הרדיקלי לבין האיסלאמיזם, עיוות מכוון של מושגים כמו פשעי מלחמה (זוכרים שגלנט מואשם ב-ICC בפשעי מלחמה, הרבה לפני ש"המלחמה איבדה את התכלית שלה"?) וג'נוסייד, ותעשיית שקרים שמתגלית שוב ושוב - שקרים שאין בהם צורך, בעיקר לא בצורה כל כך חולנית.
מילא אם היה מדובר באזור שיש בו פשעים נרחבים וניסיון לרצח עם, אבל אין. ישראל לא מבצעת פשעי מלחמה - על-אף הטרגדיה שאכן קיימת ברצועת עזה מתוקף העובדה שהשלטון הפלשתיני הפך אותה לזירת מלחמה אחת גדולה. אבל כמו בכל מקרה של אלימות נפשית, מתחילים לשכנע את קורבן האלימות שהוא עשה דברים שהוא לא עשה, שהוא התכוון לדברים שהוא לא התכוון אליהם, שהמציאות היא בצורה קטגורית שונה מהמציאות שהוא תופס. ואז, באופן טבעי, הקורבן מתחיל להאשים את עצמו. תנועת המחאה שלנו מצטרפת לגל, ואומרת: אם נתנהג בסדר, כל זה ייעלם. רק צריך לנטוש את המערכה.
מנהיגי העולם, אגב, יודעים שישראל לא יכולה פשוט להפסיק את המלחמה; בסוף, בשקט, אחרי שהם מאשימים את ישראל בכל הפשעים האפשריים שנבראו בעולם וקוראים לה להניח את נשקה מול מפלצת הטרור הפלשתינית מבלי שהחברה העזתית שצהלה ב-7 באוקטובר עברה דה-נאציפיקציה, הם תמיד מזכירים שעל החמאס להתפרק מנשקו ולהחזיר את החטופים. הם מבינים שהדרישה לסגת מבלי להביס את הפלשתינים זה טירוף; אף מדינה תקינה לא מאפשרת לדבר כזה לקרות, כמו, שאגב, האופוזיציה שלנו ככל הנראה גם לא הייתה מאפשרת לזה לקרות - לפחות לא בעוצמה שזו מפגינה כרגע, שהיא חזקה כל כך אך ורק בגלל שנתניהו בשלטון (עובדה שחשובה עבורם הרבה יותר בעולם משלטון הטרור הפלשתיני).
באיזשהו שלב ייגמר הזמן והמשאבים שלנו יתכלו. בינתיים, הממשלה קיבלה החלטות טובות במרבית הזירות, ואני מקווה שגם לגבי עזה יקבלו החלטות טובות, אם כי עד כה היו כמה החלטות אומללות, מעסקות חלקיות ארוכות (בין היתר כי נתניהו משקשק מתנועת המחאה), דרך הפסקת הכנסת הסיוע, ועד לתמרונים מאוד איטיים גם אחרי שטראמפ נבחר לנשיאות.
כלומר, ייתכן שלא נצליח להביס את הטרור הפלשתיני. אבל אנחנו בוודאי חייבים לנסות - כי הטבח הבא הוא לא ניחוש ולא השערה, הוא תוכנית עבודה גלויה של הטרור הפלשתיני. אם אנחנו לא ננסה, אנחנו נפסיד בוודאות, עם או בלי סנקציות באירופה, עם או בלי ביטויי אנטישמיות בנאליים כמו בהופעה של קולדפליי.
וכמה מילים אחרונות על האנטישמיות והפרו-פלשתיניות: זה לא יעבור גם כשהמלחמה תסתיים. כמו מנהרות הטרור מתחת לעזה, אלו מנהרות התודעה שבנו התנועה הפלשתינית ועוזריה במשך עשרות שנים. אנחנו נמצאים פה בקרב הרבה יותר גדול, והוא הקרב על הנרטיב ועל המוסדות של העולם הלאומי ושל העולם הדמוקרטי ההגון.
כבר יש לנו בני ברית, ולמרות שנראה שכרגע אנחנו ''מפסידים את העולם'', ייתכן מאוד שבתנועת המטוטלת אנחנו נצליח לרתום לנו עוד ועוד בני ברית, בצורת מדינות, מפלגות, תנועות או אנשים שמעוניינים בעולם לאומי ודמוקרטי. אנשים כבר מזהים אסוציאציה בין תנועת הדגלים באנגליה לבין רתיעה מהמאבק הפלשתיני, שמתורגם להבנת המלחמה הישראלית.
אבל חשוב לזכור שלא מדובר רק במערביים, אלא גם בלא-מערביים: מטאיוואן ועד לתנועות ערביות ומוסלמיות שונות (קטנות, אך מאוד איכותיות) במדינות ערביות ובעולם כולו. עלינו לחזק באופן אקטיבי את הקשרים עם כל בני הברית האפשריים האלו, למצוא אינטרסים משותפים, להילחם במנהרות התודעה בצורה סדורה, ובעיקר - להיות הכי טובים בטכנולוגיה, במדע, בתרבות, ברוח, בתחבולות, ובתפיסת עולם, כי זאת הדרך הכי טובה לשרוד בסביבה אנטישמית עוינת.