נחמה הייתה פקידה במשרד עורכי דין. היא הייתה כבר בת עשרים ושמונה ועדיין לא נישאה. באחד הימים נכנס גבר גבוה, נאה למראה וניגש לשולחנה שניצב מול הכניסה. "אני מבקש לקבוע פגישה עם עורך הדין יהודה חמד." "בבקשה", אמרה והסתכלה ביומן הפגישות. "באיזה עניין?" שאלה. "אני רוצה לערוך חוזה לדירה שיש ברשותי כי אני עומד להכניס שלושה דיירים שיאכלסו אותה." "בסדר", אמרה וקבעה לו פגישה לעוד שבועיים. "סליחה, האם אפשר להקדים את הפגישה?" שאל. היא הרימה אליו את עיניה הגדולות והשחורות שטבעו בים הכחול של עיניו. ליבה החסיר פעימה והיא אמרה, "אם תתבטל פגישה, אתקשר אליך ואזמין אותך למשרדנו. ועכשיו, אודה לך אם תגיד לי את שמך המלא, מספר הטלפון וכתובת האימייל שלך." כדי שאוכל להוסיף את שמך במחשב המשרד. "אין צורך, אתן לך את כרטיס הביקור שלי ומשם תדלי את כל הפרטים הנחוצים לך." כך אמר ושלף מתוך כיס חולצתו את הכרטיס שבו צוין שמו - ד"ר מיכאל הלפרין בעברית, ובגב הכרטיס פרטיו באנגלית. היא שמה לב לטבעת בצבע טורקיז שעיטרה את קמיצתו, צִבעה היה כצבע עיניו. לימים, שאלה אותו לפשר ענידת הטבעת והוא אמר לה שהיא שייכת לסבתו המנוחה, ניצולת שואה. בכך שהוא עונד את הטבעת, הוא מרגיש קרוב אליה, שכן הוא נכדה היחיד.

לב פרוץ

ליבה של נחמה, שהיה נעול עד כה, נפרץ ברעש. היא הזדעזעה מעוצם הפתיחה וחששה שמא אף הוא שמע את קול דלתות ליבה, שהיו חתומות מזה שנים, נפרצות בעוז. סומק עלה על פניה. היא הזדרזה לסיים את תהליך קביעת הפגישה ורשמה את שמו ביומנו של עורך הדין. מיכאל הודה לה ופנה לעבר הדלת. מאותו יום, הוא הופיע בחלומותיה. היה מחייך אליה ועיניו הכחולות מביטות בזמן שהוא מלטף את לחייה ומחבק את כתפיה... היא הייתה מתעוררת, יושבת על המיטה ודמותו נגוזה מעיניה. כך קרה מדי לילה. נחמה לא ידעה את נפשה מרוב מבוכה. תאריך הפגישה עם עורך הדין התקרב ונחמה החליטה לשפר את המראה שלה. היא משחה את שפתיה בשְׂפתון ורוד, צבעה במִסְקֶרֶת שחורה את ריסיה, שנראו עתה מודגשים וארוכים יותר. אחרי העבודה הלכה למספרה וישבה שם שעות כדי לצבוע את שערה הבלתי מטופח בצבע חום כהה שהיה קלוע בצמה ארוכה והגיע עד למותניה. היא ביקשה שיקצצו מעט את קצות שערה השרוף וייגזרו אותו בקו ישר. אחרי הטיפול, פיזרה את שערה כאחת הנערות וקנתה סרט לראשה שלא התיר לשערה הארוך ליפול על פניה, וכך נגלה מצחה הרם. בהזדמנות זו, טיפלה גם בציפורניה. היא יצאה מהמספרה כמו חדשה! ביום המחרת הגיעה בבוקר למשרד כולה זוהרת, כאילו זכתה בפיס. יהודה חמד, עורך הדין, שהגיע אחריה למשרד, הביט בה ולא האמין למראה עיניו. הוא תמה, האם זו ה"תרנגולת האפורה" שחנטה את שערה הארוך והיפה בצמה, ושאותה הוא רואה כל בוקר במשרדו? "נחמה? האם זו את? תשמעי, את ממש אישה נאה, היכן התחבאת כל השנים ומה גרם לך להיראות כל כך... האם זו אהבה?" היא הסמיקה ואמרה לו, "תפסיק עם ההערות שלך. החלטתי לשנות תדמית, מה קרה? ולאשתך מותר להפוך משחרחורת לשחורדינית?" בסדר, בסדר", חייך מתנצל. "תאמיני לי, שלא שמתי לב שאשתי שינתה את צבע שערה משחור לבלונד. לא הערתי לה דבר על כך והיא נעלבה כל כך... אמרה שאני לא רואה שום דבר, זולת הלקוחות שלי במשרד ואת המזכירה נחמה! עכשיו, עם הופעה משודרגת כשלך, יהיו לי יותר לקוחות." כך אמר בצחוק, נכנס לחדרו והוסיף, "מה שלא עושה הטבע, עושה הצבע". נחמה, ששמעה את דבריו, חייכה בינה לבינה ולא השיבה לו שהיא יודעת, שהוא מדי שלושה שבועות הולך להסתפר במספרה הירושלמית הוותיקה "אבשלום" שברחוב ישעיהו, ושם צובע את שערות גבותיו שהלבינו. נחמה פתחה את יומן המשרד ומנתה את הימים. עוד שישה ימים הוא צריך לבוא לפגישה במשרד... עוד ארבעה ימים הוא יגיע... מחר הוא יהיה פה בשעה 11:00... ומה אם הוא יבטל את הפגישה או ישכח? חשבה, בסך-הכל הוא מבקש שיהודה יכין לו חוזה שכירות על דירה נוספת שיש לו. אחרי העבודה הלכה נחמה ל"משביר" וקנתה מכנסיים שחורים התואמים את חולצתה הסגולה.

בבקשה, כוס מים

הוא הגיע חמש דקות לפני הפגישה עם יהודה, עורך הדין. כולו מזיע, קינח את מצחו במטפחת שהוציא מכיס מכנסיו. "אפשר בבקשה לקבל כוס מים מהברז?" שאל. "בוודאי", ענתה וקמה לפינת השתייה הקטנה. הוא נכנס אחריה ובפתח הצר, התחככו זרועותיהם זו בזו. היא הרגישה איך הסומק מכסה את פניה ובשרה סמר למגעו. בעיניים מושפלות אמרה, "המים מהברז חמים, אבל יש לנו כאן מתקן שתייה", ומילאה כוס במים צוננים והגישה לו. הוא רוקן את תוכן הכוס בלגימה אחת. "אתה בוודאי רוצה עוד כוס מים", הוא לא ענה והיא לא חיכתה לתשובה ומילאה לו כוס מים צוננים נוספת. הוא עמד מאחוריה כה קרוב, בשל המקום הצר, עד שריח גופו הגיע לנחיריה. כשהכוס הייתה מלאה, הסתובבה כלפיו. פניה היו עדיין סמוקים וליבה דפק בפראות. ידו נטלה מידה את המים, עיניהם נפגשו וסקרנות הדדית שכנה בתוכם. הם יכלו לעמוד כך עוד שעה ארוכה, ולהביט זה בפני זו... עד ששמעו את יהודה קורא, "נחמה, מיכאל הלפרין הגיע?" כן, נתתי לו לשתות כוס מים, חם מאוד בחוץ." "זה בסדר. כשיסיים לשתות שייכנס אליי לחדר בבקשה." וכך היה! היא שטפה ידיה במי הכיור והניחה אותן רטובות על עורפה כדי לצנן את החום שאחז בה למראהו. הייתה נבוכה מאוד. אף פעם לא הרגישה כך. היו לה שניים שלושה חברים, אך הייתה זו חברות פושרת וצנועה, אם ניתן לתאר זאת כך, שלא התפתח ממנה דבר, והלב לא השתולל בקרבה כמו עתה. כל היום ענתה לשיחות הטלפון בנימוס, ועבדה כמו אוטומט. ידידתה, חבצלת, התקשרה אליה והיא פטרה אותה בכך שעתה היא בישיבה וכשתשוב מהעבודה תתקשר אליה. היא הרגישה שהיא אינה מסוגלת לעבוד. כבר פעמיים ניסתה להדפיס מכתב ללא הצלחה. בפעם השלישית כשהדפיסה את המכתב הזה הדלת חרקה והוא עמד בסמוך לשולחנה. "הכול בסדר?" שאלה בעודה מדפיסה, פוחדת להביט בעיניו ושוב להסמיק, סומק שיסגיר את ליבה הפועם בפראות. הוא לא ענה, ואז הרימה את עיניה והביטה בו. הוא היה גבוה ונאה. לפי מראה גופו, הוא ודאי מבלה לא פעם במועדון הספורט, חשבה. "אפשר לפגוש אותך מחוץ למשרד?" שאל ישירות. אזרה אומץ ושאלה, "אתה נשוי?" "לא. אז אפשר?" "כן" "מתי את מסיימת היום את העבודה?" "בחמש." "אבוא לקחת אותך מפה בחמש. להתראות!" כך אמר, חייך חיוך קטן ויצא מהמשרד. עוד בטרם התאוששה מהשיחה, שמעה את קול הזמזם של יהודה והרימה את השפופרת. "כן, יהודה." "שלזינגר התקשר?" "כן. אמר שסידר את העניין עם נבו, כפי שהצעת לו, ובערב יתקשר אליך הביתה. "בסדר. אפשר כוס קפה? הפעם עם חלב בבקשה. תודה!" [המשך יבוא]