טרם 7 באוקטובר נקלעה החברה הישראלית למשבר, שחשף שסע עמוק בחברה הישראלית. למרבה הצער, השסע העמיק אחרי הטבח האכזרי שביצע החמאס באותו יום שחור, שחתום עליו 7 באוקטובר.
פרשת "כִּי תֵּצֵא", אותה נקרא בשבת הקרובה, מקרבת אותנו לציון שנתיים ליום האומלל של הטבח האכזרי שביצעו תושבי עזה בתחום מדינת ישראל. הפרשה מציידת אותנו בכמיהה עזה לשבור שנאות ואיבות שפגעו בנו קשות ולא להנציחן. לצערי, במציאות החיים המדממת אליה נקלענו, צר לי, שליווינו לקבורה הוראה מוסרית ומחייבת בפרשת השבוע שלנו בפרק כ"ג פסוק ח' -
"לֹא תְּתָעֵב אֱדוֹמִי. כִּי אָחִיךָ הוּא. לֹא תְּתָעֵב מִצְרִי, כִּי גֵּר הָיִיתָ בְּאַרְצוֹ".
כמיהה לשבור את הנצחת השנאות והאיבות הקשות אינני רואה בנאומים מתלהמים של שרים וחברי כנסת, שמתעקשים לחזור ולשנות בנאומיהם ליישם את השמדת רצועת עזה "מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׁה", בהסתמכם על ההוראה, שניתנה ביחס לעם העמלקי.
אינני מתעלם ממעשי טבח אכזריים ומזוויעים, שביצעו פלשתינים, אנשי חמאס, ב-7 באוקטובר 2023 בעשרים ושניים יישובים בדרום הארץ. אינני מתעלם מהתעללות אנשי החמאס בחטופים במנהרות האופל בעזה תחתית, ושחלקם נרצחו לאחר שנחטפו חיים. אני מתקשה לקבל תגובת שר בישראל המתבססת על מובאה מספר הספרים, ומבקש ליישם את השמדת עזה מתוך הכתוב בספר שמואל א' פרק ט"ו, פסוק ג': "לֹא תַּחֲמוֹל וְהֵמַתָּ מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׁה", ויש שר, שהפליג לאפשרות של הטלת פצצת אטום ויש שר שהפליג לעבר הרעבת ילדי עזה.
במדיניות שלנו קיימת התעלמות מהדרישה בפרשת השבוע
לחתור לפיוס, לסלחנות והתעלות על זוועות שעוללו המצרים לעם ישראל בארבע מאות שנות עבדות בארץ מצרים. פרשת "כִּי תֵּצֵא" דורשת מאתנו לא לגלות איבה לעם המצרי, למרות שבספר שמות פרק א' פסוקים י"ג-י"ד התוודענו לתופעות מזוויעות שהעם המצרי עולל לעם ישראל: "וַיַּעַבְדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל בַּפֶּרֶך וַיְּמַרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה...". דרישה להתעלות ולא לתעב מצרי בפרשת השבוע נאמרת לנו, למרות הוראת השררה המצרית למיילדות שפרה ופועה להמית כל בן זכר מבני עם ישראל.
בימים קודרים אלו עלינו לאמץ את רוחה של פרשת השבוע, המציידת אותנו בכמיהה לשבור שנאות ולא להנציחן. אני מאמץ ללבי את סילוק השנאות והאיבות לעם, הגם שהיינו עבדים בארצו וסבלנו מגזרות קשות ומגילויי אימה. צר לי, שמעל דוכן הנואמים בכנסת ישראל משמיעים שרים בכירים בממשלת ישראל בהתלהבות רבה את ההוראה, המנוסחת בסוף הפרשה: "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׁה לְךָ עֲמָלֵק בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם", תוך כדי דרישה ליישמה במציאות חיינו ובכך לדעתם נביא קץ לסכסוך הדמים הפוקד אותנו.
אותם שרים תורמים להנצחת מציאות חיים מדממת בארצנו. מצער, שהם דוחים על הסף כמיהה לשבירת שנאה בפרשת השבוע: "לֹא תְּתַעֵב אֱדוֹמִי...וְלֹא תְּתָעֵב מִצְרִי..." (דברים, פרק כ"ג, פסוק ח')
יש לי שיח ושיג ביקורתי עם העולם הדתי. אבל בהתייחסותי לפרשת "כִּי תֵּצֵא", אני מתמקד בנקודות מפגש והזדהות עם נכסים הומאניים ומוסריים שיש לנו בארון הספרים היהודי. פרשת "כִּי תֵּצֵא" פורסת לי מרחב גדול של הזדהות עם עוצמות מוסריות. שבעים וארבע מצוות יש בפרשה, שבעים וארבעה נושאי חוקה. תקצר היריעה לגעת בכולם. אגע נגיעה קלה עם מה שאני רואה תרומה ייחודית של החוק המקראי לנכסי התרבות של החברה האנושית. מדברת ללבי ההוראה בספר "דברים" פרק כ"ג, פסוק ט"ו: "לֹא תַּסְגִּיר עֶבֶד לַאֲדוֹנָיו".
אני מתרגש מעוצמה מוסרית ייחודית של החוק המקראי, המנוגד לכל חוק קיים במרחב המדיני באותה תקופה. בכל חוקה קיימת באותה תקופה בולטת התפיסה הרואה עבריינות באי הסגרת עבד שברח מאדוניו. המחוקק המקראי אינו מסתפק באי הסגרת עבד, אלא דורש בפסוק ט"ז - "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ...". חובה לא רק לא להסגיר עבד לאדוניו, אלא לסייע לו במתן מקלט.
אני נרגש מהמפגש עם פרק כ"ד פסוקים י'-י"א - "כִּי תַּשֶׁה בְּרֵעֲךָ ... לֹא תָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבוֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נוֹשֶׁה בּוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲָבוֹט הַחוּצָה". לפנינו חוק מתוך רקמת חוקים המתייחסים לעני. על-פי חוקת חמורבי לנושה ולנציגיו שמורה זכות להיכנס לבית הלווה, שהתקשה לפרוע חוב, וליטול כל עבוט שנראה להם. החוקה המקראית מכירה בזכות הנושה לגבות חוב, אבל אוסרת על גביית כבוד אדם שנקלע למצוקה כספית. הכבוד הוא הדבר האחרון שנותר לעני, לכן הנושה ממתין בחוץ לקבלת העבוט, ואם זה פריט חיוני, בגד לשינה - "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ".
החוק המקראי מתייחס למשכיר את כוח עבודתו כאל נצרך הנזקק לעזרה, לכן חובה לשלם שכרו בתום יום העבודה. אני מתרגש מדרישת החוק המקראי, שזו חובה כלפי אזרח ישראלי וגם כלפי תושב זר החי בתוכנו - "עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאָחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ בְּיוֹמוֹ תְּשַׁלֵּם שְׁכָרוֹ...". (דבָרים פרק כ"ד פסוק ט"ו) .
מרגשת אותי החמלה המזדקרת במלוא עוצמת במספר סעיפים בחוקי המלחמה. הומניזם, אנושיות ומוסריות זוקפות קומתן בתוך מסכת חוקים, המתמודדת עם אימת המלחמה -בדרישה לשחרר צעיר מחובת שירות, אם בנה בית ולא חנכו, אם נטע כרם ולא חללו, אם ארס אישה ולא זכה לפרי בטן - "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא ... יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אַחַת, וְשִּׁמֵחַ אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקַח." (דברים, פרק כ"ד, פסוק ה'). פרשת "כִּי תֵּצֵא" מגלה רגישות רבה כלפי הנצרך בחברה הישראלית, כפי שמנוסח בפרק כ"ד פסוק כ"א - "כִּי תִּבצור כַּרְמְךָ לֹא תְּעוֹלֵל אֲחָרֶיךָ
לַגֵּר, לַיָּתוֹם וּלְאַלְמָנָה יִהְיֶה".
ואסיים את מסעי הקצר בהתייחסות לדרישה בה פתחתי את המאמר בציווי של פרשת השבוע - לא לתת לשנאה ולאיבה מרחב של חיים בתוכנו. היום עלינו לאמץ בכל לבנו את הכתוב בדברים פרק כ"ג פסוק ח': "לֹא לְתָעֵב אֱדוֹמִי כִּי הוּא אָחִי, וְלֹא לְתָעֵב מִצְרִי, כִּי גֵּרִים הָיִינוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", ואני מוסיף לא לשנוא את בני ישמעאל, כי ישמעאל הוא בן אבינו אברהם. מי ייתן ואת השנאות נזרוק מתוכנו ברוח ספר דברים פרק כ"ג פסוק ח'.