היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר מאת המשוררת דליה שלח, על הבדידות ועל החיים. את ההרהור והשיר וצילומים מחיי הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. דליה שלח (2003-1936) נולדה וחיה בקיבוץ אפיקים, והייתה כתבת בביטאון הקיבוצים 'איגרת' ובעלון אפיקים. ספרה 'אהבות על סף האין' יצא לאור בהוצאת 'טרקלין' בשנת 1974. קראתי שלושה משיריה בכתב-העת 'חדרים', ולא מצאתי כל מידע נוסף על אודותיה. את השיר 'בדידות היא בגד שימושי מאוד' קראתי בגיליון הראשון של 'חדרים', בעריכת הלית ישורון (הוצאת גלריה גורדון, אביב 1981). לפני שבועיים כתבתי כאן על שיר בדידות מאת דן ערמון, בו הוא מתאר את הקושי למצוא חבר. הבדידות, בשירו, היא המחסור בחברים קרובים. דליה שלח מתארת בדידות אחרת, את הבדידות האקזיסטנציאלית, הקיומית, הבדידות המולדת המאפיינת, לדעתה, ולדעת הפילוסופים האקזיסטנציאליים, את האדם. השיר מורכב משלושה בתים, שכל אחד מהם כולל שני משפטים המתפרשים על חמש שורות, כשהשורה האחרונה חוזרת על המסר שהוא גם כותרת השיר: "כִּי בְּדִידוּת הִיא בֶּגֶד שִׁמּוּשִׁי מְאֹד". אבל למרות החלוקה החיצונית, זהו שיר פרוזאי המבטא שלושה מסרי בדידות: . בְּדִידוּת הִיא בֶּגֶד שִׁמּוּשִׁי מְאֹד לְכָל הָעוֹנוֹת, הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים. אַתָּה אֲפִלּוּ יָכוֹל לַחֲבֹש אוֹתָהּ עַל רֹאשְׁךָ בַּגֶּשֶׁם בְּלִי שֶׁרוּחַ חֲזָקָה - כִּי בְּדִידוּת הִיא בֶּגֶד שִׁמּוּשִׁי מְאֹד. הָלְכָה רִבְקָה אֶל הַבְּאֵר הַחֲרֵבָה כּשֶׁנַּעֲלֶיהָ בְּדִידוּת לְרַגְלֶיהָ. בָּדָד יַעֲקֹב עָבַד שֶׁבַע שָנִים עָטְפוּ מַעֲרֻמָּיו, כִּי בְּדִידוּת הִיא בֶּגֶד שִׁמּוּשִׁי מְאֹד. חָלָב הוּא מַשְׁקֶה פָּשׁוּט וְשִׁמּוּשִׁי אֲפִלּוּ שֶׁבַע שָנִים רָזוֹת, וּבַשְּׁמֵנוֹת תַּחֲרוּ חֲבָרוֹת. עַתָּה יַעַטְפֵן הַפְּלַסְטִיק בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת, וְהַבְּדִידוּת עוֹדֶנָּה שִׁמּוּשִׁית מְאֹד. השיר נטול אמצעים שיריים, מחוץ למטפורה המתארת את הבדידות כ"בֶּגֶד" שאפשר ללבוש או "לַחֲבֹש". הבית הראשון נפתח במסר המציג את הבדידות כמהות אנושית, שכמו בגד מלווה אותנו ומגנה עלינו לאורך כל חיינו: "בְּדִידוּת הִיא בֶּגֶד שִׁמּוּשִׁי מְאֹד לְכָל הָעוֹנוֹת, הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים". לאחר ההכללה פונה המשוררת אל הקורא, בדוגמה שתשכנע אותו ביעילותה של הבדידות העומדת בפני כל פרצי הטבע: "אַתָּה אֲפִלּוּ יָכוֹל לַחֲבֹש אוֹתָהּ עַל רֹאשְׁךָ בַּגֶּשֶׁם בְּלִי שֶׁרוּחַ חֲזָקָה - כִּי בְּדִידוּת הִיא בֶּגֶד שִׁמּוּשִׁי מְאֹד". בבית השני מזכירה לנו המשוררת את הסיפור המקראי על בדידותו של יעקב שנאלץ לעבוד שבע שנים כדי לשאת את בתו של דודו לבן, ולאחר התרמית של דודו נאלץ לעבוד שבע שנים נוספות, כדי לזכות באהובתו. אבל דליה שלח מהתלת בנו, וכורכת סיפורים שונים המערבים בדידות ושקר והטעיה. הבית הזה נפתח במשפט "הָלְכָה רִבְקָה אֶל הַבְּאֵר הַחֲרֵבָה כּשֶׁנַּעֲלֶיהָ בְּדִידוּת לְרַגְלֶיהָ". בסיפור המקראי אין כל רמז לבדידותה של רבקה. אברהם שלח את עבדו אל משפחתו בחרן כדי למצוא אישה לבנו יצחק, ובאופן מקרי נבחרה רבקה, שפגשה את העבד ליד הבאר, השקתה אותו ורצה להביא מים גם לגמליו. אבל הבאר לא הייתה "חֲרֵבָה", והביטוי "נַעֲלֶיהָ בְּדִידוּת לְרַגְלֶיהָ" הוא פירוש של המשוררת, שאין לו כל ביטוי במקור המקראי. נראה שהמשוררת השתמשה בסיפורה של רבקה כהקדמה לסיפורה של רחל, בתו של לבן, שנבחרה על-ידי רבקה אחותו כאישה לבנה יעקב. רבקה שלחה את יעקב בנה אל אחייה לבן בחרן כדי להגן עליו מפני אחיו עשיו, לאחר שרימה את יצחק אביו וקיבל ממנו את הבכורה והירושה במרמה. בדידותו של יעקב קשורה באופן הדוק לשקר ולמרמה, שמסבירה גם את העונש שקיבל, כשדודו רימה אותו ושלח בליל כלולותיו את אחותה של רחל, לאה, וכפה עליו לעבוד חינם עוד שבע שנים כדי לזכות ברחל: "בָּדָד יַעֲקֹב עָבַד שֶׁבַע שָנִים עָטְפוּ מַעֲרֻמָּיו, כִּי בְּדִידוּת הִיא בֶּגֶד שִׁמּוּשִׁי מְאֹד". כאן הבדידות היא עונש על הבגידה והמרמה, ולא בדידות קיומית, כמו זו המתוארת בבית הראשון. הבית השלישי מוזר מאוד, וכאילו נלקח מעולם דימויים אחר, למרות שגם הוא מרמז על טקסט מקראי, על חלומו של יוסף במצרים. גם הבחירה בחלומותיו של יוסף אסוציאטיבית, שהרי יוסף היה בנם של יעקב ורחל. יוסף פתר את חלומו של פרעה על שבע פרות שמנות שאכלו שבע פרות רזות, ועל שבע שיבולים טובות ובריאות ואחריהן שבע שיבולים רזות ושדופות. הפירוש של יוסף ביטא חוכמה כלכלית וחברתית, והציע לאגור מזון בשבע השנים הטובות, כדי למנוע רעב בשבע שנות הבצורת שיבואו לאחר מהן. הסיפור על בנם של יעקב ורחל יצר בדמיונה של המשוררת אסוציאציה לחלב, שבעידן שקדם לטבעונות שימש כמזון בסיסי: "חָלָב הוּא מַשְׁקֶה פָּשׁוּט וְשִׁמּוּשִׁי אֲפִלּוּ שֶׁבַע שָנִים רָזוֹת, וּבַשְּׁמֵנוֹת תַּחֲרוּ חֲבָרוֹת". אבל המשוררת הפכה את החלום על פיו, והקדימה את שבע השנים הרזות לשבע השנים השמנות, כדי לבטא מחאה על התרבות הקפיטליסטית האכזרית. במקום לאגור מזון לעתיד, לשמור על העולם ועל הטבע ועל האנושות, טוענת המשוררת, "בַּשְּׁמֵנוֹת תַּחֲרוּ חֲבָרוֹת". כלומר, התאגידים המבוססים על תחרות גוזלים את משאבי העולם ובמקום לדאוג לעתיד האנושות מוכרים לנו אשליות ומזון מעובד קלוקל. זה, כמובן, הפירוש הסובייקטיבי שלי, לביקורת של המשוררת על החברות המתחרות בשנים ה"שְּׁמֵנוֹת". השיר מסתיים בביקורת קשה על ההרס האקולוגי הנובע מעודף שיווק ומשימוש מיותר בחומרים שהורסים את העולם. אינני יודע אם המשוררת שמעה על נזקי הפלסטיק שנחקרו אחרי מותה, על הפלסטיק המציף את האוקיינוס ומשמיד את החיים בים, ועל חלקיקי הפלסטיק שנמצאים בגופם של תינוקות ברגע היוולדם. יש משהו נבואי בסיום השיר הזה, המתאר את מוצרי החלב המעובד המשווקים באריזות פלסטיק צבעוניות: "עַתָּה יַעַטְפֵן הַפְּלַסְטִיק בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת, וְהַבְּדִידוּת עוֹדֶנָּה שִׁמּוּשִׁית מְאֹד". אינני יודע לאיזו בדידות מתכוונת המשוררת בתיאור התעשיה האכזרית המשווקת את מוצרי החלב. האם היא מתכוונת לבדידותם של הפועלים הפשוטים שעובדים במשכורות רעב למען התאגידים המנצלים את העבודה הזולה? אולי היא מתכוונת לבדידותם של העגלים שנותקו מעטיני אמותיהן כדי לייצר חלב זול להמונים? כך או כך, לא קשה לחוש בבדידות האנושית בעידן הפסיכופתי, בו תאגידי ענק חיסלו את הקהילה האנושית, את הזוגיות והמשפחה, כדי להפוך את בני-האדם לעובדים חסרי זהות בתרבות של תחרות והצטיינות והישגיות, שאין בה שיתוף ואהבה, רק בדידות. כל חיי חקרתי את טבע האדם, וכך גיליתי את חרדת-המוות הטבעית ואת החיפוש אחרי מקום בטוח, ואת האישיות הפסיכופתית שהצליחה להשתלט במאתיים השנים האחרונות וליצור את העידן הפסיכופתי, את המהפיכה התעשייתית, את המדינה הלאומית ואת הקפיטליזם, לחסל את הזוגיות והמשפחה והקהילה והאמפתיה שחיברה בינינו, והפכה את כולנו לאינדיבידואלים שמתמודדים עם הבדידות שנכפתה עלינו. לא קל להתמודד עם הבדידות בתרבות ההפרד-ומשול שמשעבדת אותנו להתמכרויות שמפרידות בינינו (לרשתות 'חברתיות', למזון מורעל בסוכר, לטלפונים 'חכמים', להצלחה ולהישגיות).