הנה אתם עדים לדרך שיש בה גם קסם וגם רגעים של אין מוצָא. זו זכותכם לחזות בסבך הרגשות הזה, במערבולת התחושות המופלאה: הנה לפניכם 'רגע מתוק של שיגעון', ויש גם גוונים נוספים: ההתמדה בריקוד הוולס, והנה השיא - 'הרגע המתוק של השיגעון'. כאן בעיצומה של תחושה אוהבת - לפתע נחשף האוהב דרך רגשותיה של האוהבת. היא הנותרת 'בחום לחלוח שפתיו' - כמו נמסה, והיא נחשפת 'בהעדר החישה הקפואה'.
לפנינו תהליך רוחני שובה לבבות, קריאה רוחנית של מצבים שאין להם דוגמה: תהליך של אקסטזה מטורפת, ושפת השירה מצליחה לכבוש ולאצור בתוכה את היופי במסע, גם בקסם של החומרים החסרים והשבורים.
מכאן סלולה הדרך להבנת הברית הנצחית. כשכל זה לא ניתן לשחזור, זה עולם חזק מכול מציאות. והנה רְאו נא, כיצד הנצחיות מחבּרת בין האוהב לאהובה - והתרגום המופלא של איריס כליף יודע לזקק הכול, לצרוף את הנשמות, להתחבּר לכל השלֵמות הפנימית הזאת:
"אֲנִי וְאַתָּה
לְעוֹלָם
בִּלְתִּי נִפְרָדִים".
השיר 'הבּרבּור השוכב' מנסה לחבר את 'זמן המים' עם 'זמן היבשה' - וכאן מזומנת לקורא הפלָגה במציאות כמעט שמימית, קסם של ביטוי פואֶטי נשגב ופרפור בין זמן לזמן: העריכה של איריס יודעת לבטא בעוצמה את היופי של הברבור הפצוע זוכה לתרגום נפלא - "השוכב בין הסלעים" - "הזיכרונות הדוממים". זו תחושת בראשית שמתוארת כקסם.
"הַקְדָּמָה שֶׁמְּחַדֶּשֶׁת פָּנֶיהָ בִּשְׁעַת חַיֵּי הַשַּׁחַר הַזָּרוּחַ".
הכתיבה היא ממרחק, אנו בדרך מילולית של טווייה ופרימה, האוהב הנעלם לרגע נושם וחי - והנה אינו בהישג יד:
"שָׁם, רָחוֹק, בְּשִׁכְרוֹן חוּשֵׁי תַּעְתּוּעִים
בְּמָקוֹם בּוֹ יָדְךָ הָיְתָה מַשִּׂיגָה יָדִי".
ויש יעד למסע החלומי - - לאן להגיע:
לְמָקוֹם מֻבְדָּל; עוֹלָם זָר; נִפְתָּל,
רָדוּף בִּידֵי הֶעָבָר שֶׁחָלַף עִם זוֹ הָרוּחַ".
זה סיפור אהבה שנע בין שלבי הקיום, יש בו שבילים נפתלים, מעברים קסומים - והתרגום בעריכה מופלאה ומפיחה חיים - סוד הקשר:
"בְּרִית הַנֶּצַח
עַתָּה ... כְּרוּחַ רְפָאִים בִּתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה".
שירתה של אנג'לה קולחת ומציפה ים של רגשות - ויש לשירה כוח לנַצח. פואטיקה רוטטת שזוכה לעריכה מופלאה של איריס כליף ולביטוייה המיוחדים. המפגשים המסתוריים בין האוהב לאהובה יודעים לפרפר בין נצח לשבר. ראו נא כיצד ידה המיוחדת של איריס מעניקה חיים לשיר - כך בשורה כל כך מפעימה:
"נִבֶּטֶת בַּגֶּשֶׁם הַפָּעוּם עַל גַּב הַזְּכוּכִית".
אבל המאבק להשיג את הבלתי מושג אינו נגמר לעולם:
"מוֹסִיפָה אָנֹכִי לַחֲלֹם בְּעֹז עַל הַבִּלְתִּי נִתָּן לְהַשָּׂגָה".
הסוד הגדול נחשף מעבר לכל החיפושים. אנו מגלים שהמשוררת חשה כמהגרת בין שני עולמות.
"אֲנִי הַמְּהַגֶּרֶת; נוֹתֶרֶת בֵּין שְׁתֵּי אֲרָצוֹת"... ומדוע?
"תָּרָה עַד עַתָּה אַחַר הָאִימְפֶּרְיָה הָאֲבוּדָה".
כיצד נתאר שירה כה מטלטלת. זו שירה עמוקה מני ים.