הקדמה: באחרונה מתקיים שיח ציבורי ער בנושא פוסט-טראומה, אם בשל אירועים טרגיים הנגרמים בשל אבחנה זו (או העדרה!) ואם בשל "יציאתם מהארון" של פוסט טראומתיים רבים, אשר דווקא השיח נותן לחושפים עצמם ביטחון מספיק כדי להזדהות כמי שלוקים בתופעה, ואף לבקש, לשווע ולזעוק לעזרה. לדעתי כמעט לא מדובר על תופעה שאולי ניתן לכנותה טרום טראומה מעצם הגיוס לצבא ולא פגיעה נפשית כתוצאה מהשירות בו בכלל ובמלחמות וב"מבצעים" בפרט.
כיום, באיחור של 50 שנה (גילוי נאות: טיפה יותר...) אני מבין שאני הייתי, בשעתי, טרום טראומתי. עצם המחשבה והידיעה כי אני אמור להתגייס לצבא גרמה לי לשבר קשה וחריף. משבר נפשי. לא הייתי יכול לא להתגייס לצבא, שהגיוס אליו מעוגן בחוק ובצו, אבל ידעתי בכל תא ובכל נים בנפשי ובגופי, שלא ירחק היום (התברר שהוא היה קרוב מאוד) שבו יארע לי משהו שיבהיר, בסופו של בירור, כי אני לא כשיר לשירות צבאי. זה לא מנע את שחרורי בעל כורחי מהצבא כחודשיים לאחר גיוסי אליו אבל לשמחתי ולגאוותי השחרור הזה לא מנע ממני להשקיע, במשך שנתיים וחצי, מאמצים בלתי נלאים להיאבק על זכותי להתגייס שנית ולקבל תפקיד שמתאים לי. זה קרה. בתעודת השחרור שלי, בסעיף סיבת השחרור, כתובות המלים - תום שירות של שלוש שנים. רק השד ואלוהים יודעים איך הצלחתי לעשות זאת. והדברים שהיו, כך היו:
היה זה ערב קיץ. שלהי יולי 1971. השתכשכתי במי הבריכה של קיבוץ דליה, שם נערכה מסיבת גיוס למי מאיתנו, הראשונים בשכבה, שהיינו אמורים להתגייס. עמדתי, רטוב, מול ירח לח וצח, יפה היה הלילה כל כך. זה היה ימים אחדים לפני הגיוס שלי לפלוגת "בני משקים" של הנח"ל. עד היום כואב לי הגב (הוא כואב גם מסיבות אחרות) מהחבטה שספגתי, כאשר קפצתי מגב המשאית, שהסיעה אותנו מבסיס הקליטה והמיון על בסיס הטירונים 906 בכרמיאל. קיץ 1971. השעה הייתה 23.00 וכאשר קפץ אחרון הטירונים הטריים, הלומי הגיוס, החל מ"כ עם קול צפצפני להריץ אותנו סביב הבסיס. עונש זדוני על לא עוול בכפנו.
לא הייתה שום סיבה בעולם ושום הצדקה להריץ אותנו ולחייבנו להקיף פעם אחר פעם את הבסיס. ענוג היה הלילה וקשה. כשסיימנו, רצוצים, המשיכה ההתעמרות בנו. בזה אחר זה נלקחנו אל המספרה. אף שרובנו ככולנו היינו כבר מסופרים קצר, מוכנים מבעוד מועד, הספר קיצץ עוד יותר את שיערנו הקצוץ משכבר. השעה הייתה כבר אחת אחר חצות, כאשר המ"כ העניש אותנו עוד בכמה הקפות, מאחר שאיש מאיתנו לא הודה לספר על מלאכתו. העדר נימוסים והליכות, התברר, גרם לענישת-יתר. הקפנו את הבסיס עוד שלוש פעמים.
שבועות אחדים בלבד, בעיצומה של הטירונות, נשברתי. גילוי נאות: הייתי בלתי כשיר בעליל לשירות קרבי. בשרשרת הבדיקות המקדימות איש לא אבחן את חוסר ההתאמה הברור כל כך, הכמעט זועק שלי. גם לא מאבחנת פסיכוטכנית, אשר שאלה אותי שאלות מוכנות, תבניתיות, ואני לא יודע מה הבינה, מה קלטה. אני לא מאשים אותה. אל תשאלו.
בית חולים פסיכיאטרי
הצבא לא ידע מה לעשות איתי, אז הובהלתי- באמבולנס! - אל בית החולים רמב"ם, אל המיון הפסיכיאטרי. כיום, ממרחק עשרות שנים, אני חושב שהתגובה שלי הייתה נורמלית, לגיטימית, טבעית, צפויה. כמעט מתבקשת. כמעט הכרחית, ודאי בלתי נמנעת. משם הסיעו אותי אל בית החולים הפסיכיאטרי מזרע, על יד עכו. קיבוצניק בבית המשוגעים. שהיתי שם 10 ימים, במהלכם קיבלתי תרופות שונות (למזלי, לא מכות חשמל) ופעם אחת שימשתי שפן ניסיונות או, אם לדייק, עכבר מעבדה במפגש של פרחי פסיכיאטריה. חשתי עקוד. צלוב על צלב. נשאלתי שאלות שונות, לרבות על תחושת התרופות והשפעתן עליי. מיטה על-ידי שכב בחור שלא הפסיק לאונן ובלילה התאווה אל מריה הקדושה, בצעקות, באנקות כאב ועונג.
שוחררתי מהגיהינום ושבועות אחדים אחר כך גם מהצבא.
שנתיים וחצי הייתי משוחרר, במהלכן עשיתי דברים שונים, אבל כל הזמן רציתי לנסות לחזור לשירות, כי היה לי קשה כל כך, מעיק ומייסר, לשאת את תחושת הכישלון המחפיר של שחרורי. קיבוצניק. "מלח הארץ". נמושה. פחדן. משתמט. מה יגידו. מה אמרו. אלוהים ישמור מלזות שפתיים. אני לא מאמין באלוהים.
ערב אחד, בחדר שכור בדירתה של אלמנה תל אביבית, יקית מוקפדת, שם התגוררתי במהלכה של שנת לימודים שאפשר לי הקיבוץ ללמוד באוניברסיטת תל אביב (אז, כשומע חופשי) ביקר את האישה הבן שלה, אלוף משנה בצבא. שוחחנו, הוא שאל אותי, בין השאר על הצבא. סיפרתי לו ושיתפתי אותו ברצון העז שלי לחזור לשירות. הוא אמר שזה לא יהיה פשוט אבל הוא הבטיח לי שיעשה ניסיון ומאמץ לאפשר לי. למה אלוהים? כי התפקיד שלו, באותה נקודת זמן, היה - ראש מחלקת פרט באגף כוח האדם במטכ"ל. לא יכולתי לחלום על זימון מקרים טוב יותר. פגשתי את האיש הנכון, המתאים ביותר.
חזרתי לצבא. השלמתי שלוש שנים, כמו שכתוב. כמו שצריך. כחוק. התפקיד שמילאתי היה רכז ת"ש (תנאי שירות) בקצין העיר חיפה. מן הסתם - ג'ובניק. אבל הרגשתי חשוב. חיוני. תורם. מועיל. פגשתי עשרות משפחות קשות יום, הורים של חיילים, אשר שיוועו לעזרה, ולא פחות חשוב - לאוזן קשבת. ביקרתי בהמון בתים בחיפה ובקריות, פגשתי את ארץ ישראל היפה, העובדת, קשת היום, הסובלת. זה נתן לי פרופורציות. התפקיד התאים לי. בסיום כל פגישה כתבתי את תמצית סיכומה.
עד היום אני תוהה, מדוע נגזר עליי לעבור סיוט כזה. מדוע הוטל עליי כתם כזה. קלון. מדוע עד היום אני עוטה על עצמי גלימה שקופה של בושה וחרפה. מדוע לא ניתן היה לייעד אותי מלכתחילה לתפקיד שמתאים לי, או, לפחות לאבחן אותי כמי שלא כשיר בעליל להיות חייל קרבי אף שהפרופיל שלי היה אי-אז 97. אני לא כועס. אני לא מריר. אני רק תוהה, מה היה דחוף כל כך לאשפז אותי. האם הייתי מסוכן לסביבה? לעצמי? האם עד כדי כך לא היה הצבא הגדול והחזק מסוגל להתמודד עם חיל קטן וחלש, והפתרון היחיד, לכאורה, שבחר בו היה לטאטא אותי מתחת לשטיח, להרחיק אותי מהחברה, ולהבליע אותי, רחוק מהעין, בבית מחבוש לחולי נפש? השאלה נותרה בי עד היום פתוחה כמו פצע.
(כמעט) אחרית דבר: אין חכם כבעל ניסיון מר... טבעי ונכון ולגיטימי שיהיה שיח על קרביות ועל מצוינות, אך יש פחות מקום ואולי גם פחות לגיטימציה לשיח על חולשות, חששות, היסוסים, פחדים, חרדות. כיום, בעידן של פוסט (קורונה, טראומה ועוד..) חשוב שהצבא ייתן דעתו על תהליך אבחנה של מועמדים לשירות ביטחון ויאבחן מי מהם שלוקים בטרום-טראומה. זה חשוב, לא כדי לשחרר אותם כליל מהשירות הצבאי- אין הצדקה לכך! אלא לייעד אותם מבעוד מועד לסוג שירות שמתאים להם, ככל שניתן ליצור מתאם בין צרכים לרצונות ובהינתן רגישותם הנפשית החריפה. אני לא מאחל לאיש לעבור מה שאני עברתי. אף לא לאחד מגיעה התנסות איומה ונוראה כזאת.