פגישה ראשונה
היא לא זוכרת איך הסתיים היום, שהפך כמו מסטיק שנמשך ונמשך... עד שהגיעה השעה חמש. הוא הגיע חמש דקות לפני. אחר כך הבינה שתמיד הוא מקדים בחמש דקות או יותר, וחס וחלילה אינו מאחר. ככה הם היקים, דייקנים. היא שמחה שיהודה עזב את המשרד חצי שעה לפני כן. הוא ודאי היה מחייך חיוך רב משמעות למראה שניהם.
הקרבה ביניהם הייתה שקטה וסוערת כאחת. הוא הזמין אותה לכוס קפה ועוגת גבינה במגדניית "הלמן" הקטנה והמטריפה שברחוב שטראוס. המגדנייה ידועה בעוגות ובעוגיות המשובחות שלה ונמצאת ברחוב זה כמה עשרות שנים ועוברת מאב לבנו. הוא החנה את מכוניתו בחניון הקטן שמעבר לכביש, והם ישבו ובחנו זה את זו מקרוב והחלו בשיחה נעימה.
אחר כך, נסעו לדירתו המרווחת בשכונת "רחביה" ומיכאל סיפר לה, שהוא בעל תואר דוקטור בביולוגיה ומלמד באוניברסיטה העברית שבהר הצופים... בפעם הראשונה בחייה הייתה בדירת גבר זר. עדיין היה זר לה ולא הכירה אותו דיה, רק הלכה כעיוורת אחרי צו ליבה.
הוא נהג בה ברכות ובעדנה, חש שעדיין היא בתולה, לפי התנהגותה הביישנית. אף ב"מעשה האהבה" היה עדין ומתחשב, נסוג בזמן ושומר מכל משמר את סודם בפני הבריות ולא רץ לספר לחבר'ה, כפי שגברים נוהגים לעשות.
את החברות ביניהם לא הסתירה מהוריה. בני משפחתה עלו מפרס. הם היו בעלי כבוד וידועים בעדה בירושלים. אביה היה ראש הוועד של הפרסים וזכה לכבוד גדול. היה דואג למשפחות נזקקות של בני העדה שעלו ארצה מפרס ולכל צורכם. חבצלת, חברתה הטובה, ידעה מהרומן ביניהם כי בפניה הייתה שופכת את ליבה ומספרת על אהבתה הגדולה למיכאל ועל אהבתו אליה.
הם יצאו מספר חודשים וכבר דיברו על חתונה. היא ידעה מהיום הראשון כשהגישה לו כוס מים צוננים, שהוא הגבר שתרצה להביא ממנו ילדים. אך הוא, איטי כמו כל יקה, היה לו זמן. הוא סיפר להוריו שיש לו חברה, בת פרס ומכיוון שהיה בן יחיד, רצו שיינשא לנערה "משלהם." כך סיפר לה. "אל תדאגי, יקירה. אבי אמר שהיהודים שעלו מפרס ארצה הם בעלי כבוד, חרוצים ובשום פנים לא קלי דעת ופזרנים. בכל זאת, הוא רוצה שאכיר את בתו של ידידו הטוב, פרופסור ארנסט הוכברג, גם היא בת יחידה. אבל, אני אוהב אותך, נחמה שלי, ואם אנשא, זה יהיה רק לך!" כך אמר ומשך אותה אליו בחיבוק חם.
ביקורים
במשך כל החודשים שהיו ביחד, הביאה נחמה את מיכאל לביתם והכירה אותו להוריה. בכל פעם שהיה בא אליהם כדי לקחתה לבילוי, הוא התקבל בשמחה. אביה היה קם ממקום מושבו, לוחץ את ידו, מציע לו כיסא על ידו ושואל אותו על מעשיו, לימודיו ועבודתו... אִמה הייתה מכבדת אותו בשתיית תה חם עם נענע וקוביית סוכר ובמיני עוגות, עוגיות ופירות... אחרי קבלת הפנים בביתה, היו יוצאים לבלות.
נחמה ביקרה בביתו של מיכאל שלוש פעמים בלבד והכירה את הוריו. אמו הגישה לה כוס מיץ קר וופל לימון בצלחת אובלית קטנה. האם בחנה אותה מכף רגל עד ראש, החמיאה לה על שערה היפה ושאלה מדוע היא לא גוזרת אותו ותורמת אותו בעבור חולי סרטן. "השיער גדל", ניחמה אותה. נחמה חייכה ואמרה לה, שכבר פעמיים תרמה את שערה למטרה זו ואולי תעשה זאת בפעם השלישית.
אביה שאל אותה שאלות אישיות. מי הם הוריה ומה עיסוקם? כשסיפרה לו נחמה שאביה היה סוחר בדים גדול בטהרן ושביתם היה בית אבן מפואר עם משרתות. לצערם, כשעלו ארצה השלטונות לא התירו להם לקחת דבר עימם ופה התחילו הכל מחדש. האב לא התרשם מכך ושאל היכן למדה ובמה היא עוסקת? כששמע שהיא פקידה במשרדו של עורך דין ושאין לה תואר, לפחות אחד מהאוניברסיטה, הסב ראשו, לגם מכוס הקפה שלו ויותר לא שב לשאול אותה שאלות. נחמה הבינה מיד, שבעבורה נסתם הגולל ושאין הוריו מעוניינים בה ככלה לבנם.
את חכי לי...
שבוע עבר והם נפגשו שוב. אחרי שחיבק אותה בין זרועותיו ונשק לשתי עיניה, החל לשיר, "את חכי לי ואחזור..." היא צחקה ושאלה, "להיכן תלך ומאין תחזור?" והוא השיב לה, "לא סיפרתי לך נחמה, אבל בצבא אני משמש חובש ועכשיו קיבלתי צו שמונה. הלילה אני יוצא למילואים עם החבר'ה, אך אשוב במהרה. אל תדאגי לי, חמודה."
היא נחרדה לשמע הידיעה וכשעשו את "מעשה האהבה" לא נתנה לו לסגת, כפי שהיה נוהג לעשות, והחזיקה בו חזק עד הסוף! כאילו חשה, שזו הפעם האחרונה שתחבוק אותו בין זרועותיה ורצתה ממנו מזכרת חיה.
ואכן, הוא לא שב מהמילואים. והיא, כששבה בכל יום מהעבודה, הייתה יושבת ליד החלון, כמו אֵם סיסרא, ומצפה לדמותו התמירה והחסונה שתשוב אליה. התגעגעה לחיוכו, למבט עיניו הכחולות, לזרועותיו האיתנות שהקיפו אותה בחום... ולשווא! ואז הייתה שרה לעצמה, "את חכי לי ואחזור..." ולוחשת, "הבטחת לי, מיכאל אהובי, שאחכה לך ושתחזור. אני עדיין מחכה."
עבר חודש, והיא חשה שנובט בה יצור חי, שלא תוכל להחביאו בחלוף הימים וסיפרה לאִמה. האֵם, אומנם שמחה לשמע "בשורת החטא", אך מאידך-גיסא, דאגה שמא ייוודע הדבר לבעלה וחלילה ילקה בליבו, דבר שקרה כבר פעם, והוא עלול לסלק את נחמה, בתם היחידה, מביתם כדי שלא תעטה עליהם בושה לדורות! והפלה, לא באה בחשבון!
בחוכמתה, ידעה האֵם שבן השכנה, ציון, מאוהב בנחמה מאז שהיו ילדים, אך היא לא רצתה בו. היה רודף אחריה לכל אשר פנתה עוד בתקופת בית הספר העממי. ציון היה ילד שקט וצנוע. הוא עדיין לא נישא. "לא אנשא אלא אם כן תהיה זו נחמה!" כך אמר להוריו בכל פעם שדחקו בו לבחור לו בת זוג ולהינשא!
הוריו באו כמה פעמים במשך השנים לבקש את ידה של נחמה, אך היא סירבה. אומנם, חשה כלפיו חיבה וראתה בו "אח" המבוגר ממנה בשלוש שנים, אך לא רצתה להינשא לו. עתה, כשכרסה עומדת לגדול עם הזמן, הבינה נחמה שטוב תעשה, אם תשמע בעצת אִמה, תינשא לציון מהר ככל האפשר ותכלא חרפתה מפני אביה, בני משפחתה וכל חבריה ומכריה בשכונה ומחוצה לה.
כלה בהריון
החתונה, שבאותם ימים נחשבה לחתונה גדולה ויקרה, הייתה שמחה והשתתפו בה כמאתיים וחמישים איש. ציון לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא התפלא שסוף-סוף נעתרה נחמה לחיזוריו ארוכי השנים. הוא נהג בה בענווה ובאהבה גדולה. הוא לא העז לשאול אותה על חסרון בתוליה, וכשנודע לו ממנה אחרי חודש שהיא בהריון, לא היה מאושר ממנו בתבל!
נחמה עלתה בחשאי לקברו של מיכאל אהובה וסיפרה לו את כל מה שקורה לה ועל נישואיה לציון. היא גם סיפרה לו שיש לה ממנו זיכרון הצומח ברחמה. לאחר שמונה חודשים ילדה נחמה בן. (למעשה היו אלה תשעה חודשי הריון). התינוק היה יפהפה, עורו בהיר, עיניו כחולות והוא לא דמה כלל לציון, שהיה כהה עור ככל בני עירק.
בטקס ברית המילה, כשראו הקרואים את התינוק, אמרה אִמה של נחמה בחיוך ובחגיגיות רבה, "הו, התינוק דומה כשתי טיפות מים לסבא יוסף, עליו השלום, גם הוא כשנולד היה עם עיניים כחולות ושיער בהיר. כך סיפרו לנו וכך רואים אנו בתמונותיו." דבריה ביטלו באחת את הלשונות הרעות שהחלו לרחוש בברית.
נחמה בכתה במשך כל טקס ברית המילה. כולם חשבו שהיא בוכה, כדרך האימהות, על סבלו של התינוק שעבר "ניתוח" ללא הרדמה ושבכיו הרם נשמע בכל בית הכנסת, עד שתחבו לפיו חתיכת בד טבול ביין והשקיטוהו. נחמה בכתה גם על מיכאל אהובה שלא נמצא עתה לצידה ולא רואה את בן דמותו בתינוקם שנקרא - "אריאל".
מאז לידת בנם, נסגרה רחמה של נחמה. היא לא הצליחה להיכנס להריון ולא זכתה לילדים נוספים. ציון הצטער צער רב וביקש ממנה שתפנה לרופא נשים ושתעבור טיפולים הורמונליים ואחרים, באמצעותם תפתח רחמה ותלד ילדים נוספים. היא סירבה והשקיעה את כל כולה בגידול אריאל הקטן, שדמה לאביו כשתי טיפות מים, ושמילא את ליבם רוב נחת.
אין מחילה!
נחמה לא גילתה להוריו של מיכאל שנולד להם נכד. היא לא סלחה להם על כך שדחו אותה מעליהם רק משום היותה בת לעולים מפרס, לא בוגרת אוניברסיטה ולא אחת "משלהם". התעלמותם מכליל האהבה של בנם שחפץ בה להיות לו לאישה, גרמה לה צער. וכן, על כך שניסו לכפות עליו נישואים עם אישה שלא אהב.
אריאל גדל, נישא לנעמה, ממוצא תימני, ונולדו להם ארבעה ילדים - שתי בנות ושני בנים. מהם שחרחרים כמו אימם, ומהם בלונדינים כמו אביהם. נחמה וציון נוהגים לארח את אריאל, נעמה והילדים מדי יום שישי ובחגים, וביתם מלא שמחה.
מדי שנה, עולה נחמה בחשאי לקבר אהובה, משקה את העציצים הקטנים שקישטה בהם את קברו, מנקה את הקבר ומרוקנת את כיס דמעותיה. היא מספרת למיכאל את כל הקורה עם בנם אריאל. מספרת על הנכדים ועל הנחת שיש לציון ולה מהם, וגם על אהבתה וגעגועיה אליו שלא פחתו ולוּ במעט במשך השנים.
על ציון היא לא מרבה לספר, גם לא על ההערכה הגדולה שהיא חשה כלפיו, על אהבתו חסרת הסיכוי לכבוש את ליבה הנתון לו, למיכאל, וכן על החיים הטובים שציון מעניק לבני המשפחה ולה ועומד לצידה בכל עת. אכן, צדקה אִמה המנוחה שהכריחה אותה להינשא לציון. כך שמרה על כבודה ועל כבוד המשפחה. היא תמכה בה כשילדה את בנה אריאל וסייעה לה לגדלו.
שלום, אימא!
נחמה הייתה היחידה שעמדה ליד מיטת אִמה, בטרם החזירה נשמתה לבורא. היה זה תורה לסעוד את אִמה בבית החולים ולדאוג לכל צרכיה במשך כל אותו הלילה, עד הבוקר.
בעוד צפרירי בוקר פלשו דרך החלון והאירו את מיטתה של האֵם, הביטו הן זו בעיני זו וחייכו בהבנה. לא היה כאן מקום למילים. נחמה ידעה שזו שעתה של אִמה להשיב נשמתה לבורא. היא רכנה אליה, נשקה לה על מצחה ולחשה, "תודה רבה לך אימא." האֵם חייכה אל בתה, עצמה את עיניה ולקחה עימה את סודה של נחמה.