אין כל טעם להתווכח איתם. הסיכוי היחיד לחזרה לשלום בית, זה להעיף את בנימין נתניהו המסית מהשלטון, ולהקים ממשלה שלא כוללת ג'יהדיסטים וחרדים, שתפעל בנחישות לאכיפת החוק, כולל סגירת כל הערוצים שמפרים את החוק בהסתה בלתי פוסקת, ובוודאי תעצור את הסבסוד המסיבי שהם מקבלים מהממשלה. (אני לא אופטימי). ואז להשקיע הרבה במערכת החינוך ולעשות שם כמה רפורמות משמעותיות. (איזה רפורמות? מוזמנים להאזין בפודקאסט עושים חשבון לפרקים עם ויקטור לביא על חינוך).
ההתקפה הכושלת על קטר מדגימה זאת מצוין. כפי שמדווח עמוס הראל (הארץ), "מתברר כי ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט על התקיפה למרות התנגדותם של רוב בכירי מערכת הביטחון ולמרות אזהרות חריפות שהשמיעו בנוגע להשפעה שלילית אפשרית שלה על עסקת החטופים."
זה שהדרג המדיני מחליט ומערכת הביטחון מבצעת זה כמובן תקין. הבעיה היא שהדרג המדיני זה נתניהו, שפועל לטובת השרידות שלו בשלטון ומחוץ לכלא. הוא לא פועל לטובת מדינת ישראל ולכן מתעלם מהמלצות מערכת הביטחון. חמור מזה, אין לנתניהו אופוזיציה בתוך הממשלה שיכולה לרסן אותו. הג'יהדיסטים בממשלה רק רוצים עוד פצצות, ויתר חברי הממשלה/קבינט הם חסרי חוליות. אפסים מוחלטים שפשוט זורמים עם הטירוף של נתניהו.
ההתקפה על קטר חיבלה בשנים של מאמצים של מדינת ישראל, של נתניהו עצמו, לייצר קואליציה ערבית וישראלית מול אירן. נדמה לי שזה קצת יותר חשוב מאשר נקמה בעוד כמה מנהיגי טרור, שאין ספק שהם בני מוות. ולא רק החבלה ביצירת הקואליציה מול אירן והגדלת שיתוף הפעולה של ישראל עם מדינות ערב, אלא כמובן החרבת הסיכוי לעסקה להחזרת החטופים, סיום המלחמה, הצלת חיי הלוחמים, צמצום האסון ההומניטרי בעזה, והצלת כלכלת ישראל.
התשובה לביקורת מהביביסטים היא "הם בני מוות!!!". זה נכון. הם בני מוות. ורצוי שמדינת ישראל תחסל אותם
במקום הנכון ובזמן הנכון. אבל מה שמשרת את ביבי, מיד מוצדק על-ידי הביביסטים והשופרות. ויש גם את "קטר מדינת אויב!!!" - שזה כנראה נכון, גם אם מורכב, למרות שזה מצחיק אחרי שנתניהו התעקש שהיא לא מדינת אויב.
בקיצור, כמו שדונלד טראמפ כבר מבין (אבל באפסותו לא פועל בהתאם), נתניהו זורק פצצות בכל פעם שיש חשש שחמאס יקבלו את התנאים שהוא עצמו הציב לשחרור החטופים וסיום המלחמה. וכאן צריך גם לציין את התגובה הימנואידית המצויה: "לחסל את חמאס בכל מחיר!!!" שאת הטמטום של "כל מחיר" אני מקווה שלא צריך להסביר. בקיצור, באמת שאין עם מי לדבר. עצוב, אבל זו המציאות.