כשהייתי בכיתה ה׳, התחלתי את שנת הלימודים בבית הספר בו לימדה סבתי. מאותו זמן מתנגן אצלי השיר "בראש השנה" שכתבה והלחינה נעמי שמר חמש שנים לפני כן בספטמבר 1971, לכבוד ראש השנה התשל"ב, ושורת הפתיחה מסרבת לעזוב אותי: "בראש השנה, בראש השנה פרחה שושנה אצלי בגינה." הפזמון החוזר בשיר הוא תפילה נושנה לכבוד ראש השנה: "שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה עכשיו, היום, אשר מתחילה בשיר!" הבעיה היא ש"מצב הרוח די ירוד... הלב חושש, הולם כמו תוף, ויש תחושה קשה של סוף ... אתה מביט במנהיגים, הותקף בהרהורים נוגים, ובלילות מתוך שינה אתה צורח, בכל פינה שנאת חינם, העיר מלאה אוכלי אדם... אתה מודאג בתוך ביתך... אתה המום, אתה נחרד, אתה הולך בראש מורד... וכשאתה כמעט נשבר, ולא עוזר כבר שום דבר, אתה שומע צחוק של ילד ושוכח, אתה כמה לקרבה ונאחז שוב בתקווה ואז", כך לפי אהוד מנור בשנת 1972, "אומרים שמוכרחים להיות שמח." "מוכרחים להיות שמח" מוכר לכולנו לאו דוקא משירו של מנור, כי אם מ"הבה נגילה" שנכתב ב-1917. אספר משהו אישי הקשור להתמצאות וניווט. אני מנווט בצורה מעולה, בדרך ההיפוך המוחלט: בביטחון מוחלט, ללא היסוס וללא עוררין, אני קובע "יש לפנות ימינה" ואז יודע מי שיודע שחייבים, בוודאות, לפנות שמאלה אם ברצוננו להגיע ליעדנו. (כך היה טרם התוכנות החכמות בהן אנו תלויים, וכבר הפסקנו להשתמש במוח בו ניחנו). ואיך קשור ניווט לענייננו? מילות השיר "הבה נגילה" הן: "הבה נגילה (x3) ונשמחה, הבה נרננה (x3), עורו אחים בלב שמח." [דוגמה שאסור לסמוך על התוכנות להן התמכרנו לחלוטין היא שתוך כדי כתיבת שורות אלו, המחשב ניסה כמה וכמה פעמים לשנות את האיות, וכל זאת בשלוש שורות השיר!"] אנו נמצאים למדים שמוכרחים להיות שמח אינו חלק מהמקור, כי אם שיבוש שנעשה מהלך השנים על-ידי השרים את השיר. כך או אחרת, אנחנו מקבלים את הציווי בברכה, שכן אין ברירה אחרת - מוכרחים להיות שמח! כמה שנים לפני מנור, מהלך מלחמת ההתשה בסוף שנות השישים, כתב אבי קורן את "(יותר מזה) אנחנו לא צריכים" והוא מתאר מצב דומה לזה בו אנו נתונים: "כבר יבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם, בלי קול. מה עוד נבקש, אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל ... כבר כאבנו אלף צלקות, עמוק בפנים הסתרנו אנחה. כבר יבשו עינינו מדמעות ...." קורן מתחנן "קבל זאת כתפילה מאוד אישית - מה עוד נבקש, אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל." את הגשם תן רק בעתו, ובאביב פזר לנו פרחים, כי העולם כמנהגו ממשיך, גם אם את הכאב אנחנו לא יכולים להכיל, ודבר לא יחזיר את אלו שאינם כבר איתנו. מדי שנה, עת מסתיימת לה שנה ומתחילה חדשה, אנחנו מאחלים "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה." אצטרף לתפילתה של נעמי שמר, להכרזתו של אהוד מנור ולתחינתו של אבי קורן בתפילה מאוד אישית (וקולקטיבית כאחד): ה׳ עוז לעמו יתן, ה׳ יברך את עמו בשלום! (תהילים כ"ט:11). ה׳ יכריע את אויבינו כולם - בקול ורעם, בכוח ובהדר - ויברכנו בשלום-תמיד, וכך נזכה להתגשמות נבואתו של הנביא זכריה (י"ד:9), "והיה ה׳ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד." לכל קוראינו, שנה טובה ומתוקה!