כשהיינו נערים, במוסד החינוכי שבו למדנו (הרי אפריים), נערות ונערים מארבעה קיבוצים, רווחה, בשעתו, בדיחה, שהייתה מצחיקה משום שהייתה אמתית. באחת ממערכות הבחירות הניחה אישה מבוגרת באחד מקיבוצי הסביבה במעטפה, שאותה שלשלה לחריץ הקלפי, פתק ואליו האות ק. היא הייתה משוכנעת שהיא מצביעה בעד הקיבוץ. מן הסתם, לא הייתה בקיאה ומעורבת במערכת הבחירות שקדמה ליום הבחירות, ואולי חשה, בחושיה וידעה, מניסיונה, שחשוב לחזק את הקיבוץ וכי אין זירה רבת תהודה, חשיבות והשפעה גדולה יותר מאשר הקלפי. מן הסתם, ממערכת אחת לבחירות למשניה, ככל שהלכו ותכפו המערכות ומרווחי הזמן ביניהן צומצמו, כך, בהתאמה, קטן משקלה של התנועה הקיבוצית בפרהסיה הציבורית. קיבוצניקים רבים הופתעו מעצמת גילויי העוינות של דעת הקהל. השיח על קרקעות המדינה, על ניצול לרעה של זכות החכירה שהוענקה לקיבוצים, על שינוי הייעוד שלהם שלא נקשר בהכרח בצמצום זכותן עליהן או אף בשלילתה, על מה שנראה כניצול מחפיר של זכות-יתר שמוענקת להם מעצם העדר השינוי ומאפשרת להם לבנות בתים, לרבות בתי מידות, ולנוח תחת צל תאנה וגפן. זה דימוי שגוי ומופרך, אבל זה דימוי רווח. חברי הקיבוץ, אשר לפנים נחשבו והוערכו כ"מלח הארץ" נתפסים כיום כגוזלי אדמות המדינה וכעושקיה. התפיסה הזו מנכיחה ומנציחה שיח המדגיש ומעצים עוינות קשה וחריפה כלפינו, הקיבוצניקים, אשר לא אחת גובל ואולי אף משיג גבול שמפריד, אם בכלל, בין עוינות לבין שנאה. לא מן הנמנע, כי בבחירות הבאות, יהיה אשר יהיה מועדן, אתלבט ממושכות לפני הכניסה אל אחורי הפרגוד, ואולי אף בעיצומה של השהייה מול ים הפתקים, ואתהה - למי, לעזאזל, להצביע? הלא אלה ואלה יפרו, בסבירות קרובה לוודאות, את הבטחות הבחירות הפתייניות שלהן, בקריצה קלה, דקה בעובי חדק של פיל, אל הבוחר הפוטנציאלי. אולי, הלוואי, אם לא אצליח להחליט גם בדקה ה- 90, כאות מחווה והוקרה לקיבוצניקית ההיא אצביע גם אני בעד הקיבוץ. אחרי הכל, הוא מוכר לי משכבר. והוא זקוק לחיזוק. ואולי אכעס כל כך על כולם, עד שברגע של משובה אחמוד לצון, אקח פתק לבן, אוציא עט מכיסי ואכתוב עליו - קיבוץ. איש לא יוכל להאשים אותי בגניבת קול או בזיוף בחירות. לכל היותר, כצפוי וכמשוער, הקול הזה ייפסל בספירת הקולות הכשרים. אבל אני ארגיש טוב: מימשתי את זכותי הדמוקרטית הבסיסית להביע, בין היתר, את מחאתי העמוקה על ההיצע הדל של מפלגות ועל מועמדים ראויים. זו לא תיחשב לי להפרעת סדר ציבורי, לכל היותר כמחאה פרטית קטנה. וזו האמת.