יחסי הגומלין בין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני הם אבן יסוד במשטר דמוקרטי. במדינת ישראל, מצוות אנשים מלומדה, עוגנה בחוק יסוד: הצבא, מ-31 במארס 1976, הקובע כי - הצבא נתון למרות הממשלה. השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון. ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון. מנגנון שלטוני זה הוא מעין תמונת מראה של ההיררכיה המעוגנת בספרי החוקים במדינות המערב, ושורשיו נטועים בתרבות הפוליטית הדמוקרטית, בראש ובראשונה במערכות מדינתיות פרלמנטריות שאינן מונרכיות. בדיסציפלינה של מדע המדינה מצביעים על פרופ' סמואל הנטינגטון כתיאורטיקן של קשרי מדינה - צבא, כפי שהובאו בספרו הנחשב "החייל והמדינה" (1957), ובכותר במלואו The Soldier and the State: The Theory and Politics of Civil-Military Relations. המסר המרכזי העובר כחוט השני במחקר זה הוא ההבחנה בין השלטון האזרחי האוחז בסמכות העליונה לקבלת ההחלטות, ומחויב בדין וחשבון כלפי הציבור, לבין הצבא שתפקידו לייעץ ולבצע, ובשום אופן לא להכתיב! אליבא דהנטינגטון "המושכל הראשון במעלה של שלטון אזרחי הוא לצמצם את משקלו של הגורם הצבאי. שלטון אזרחי יגשים מטרה זו על-ידי תיעול הצבא להתמקדות במקצועות הצבאיים ובכך להפכו לסטרילי וניטראלי מהבחינה הפוליטית."

הדרג הצבאי מיישר קו עם הסנטימנט הקורא לסיום המלחמה בכל מחיר

במציאות הישראלית ובפרט על-רקע מלחמת "חרבות ברזל" מזדקרים לעין, שוב ושוב, מוקדי מחלוקת חריפים בין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני, בעיקר סביב הדירקטיבה של הקבינט להעצמת הלחימה נגד חמאס כדי להשיג הכרעה, גם בהינתן החטופים המוחזקים עדיין בידי ארגון הטרור ברצועת עזה. מחלוקות אלה מקבלות אמפליפיקציה תקשורתית, בעיקר בערוצי המיינסטרים, כאשר הדרג הצבאי ובראשו הרמטכ"ל, מוצגים כצד האחראי והשקול, לעומת סיווגה של הממשלה ככזו המאריכה במכוון את המלחמה מטעמים פוליטיים מובהקים. סלע המחלוקת נסב סביב עניין גורלם של החטופים בנסיבות של מבצע "מרכבות גדעון ב'' להשתלטות על מוקד הטרור החמאסי בעיר עזה, זאת כאשר דווקא הדרג הצבאי מטיף למיצוי המשא-ומתן המדיני לגיבוש עסקת חטופים, גם בנתונים של עסקה חלקית ובמחיר של חתירה לסיום המלחמה. בצומת קבלת החלטות זה מסתמן הצבא כגורם המציב בקדימה גבוהה את מוטיב הרגש ומאדיר את ממד הערכים (פדיון שבויים, יהדות, ועקרון אי-נטישת חיילים מאחור), קרי, מתן קדימה להסכם לשחרור החטופים, בטענה ערטילאית כי ישראל תוכל לשוב ללחימה בכל עת. בארגומנטציה המזוהה עם צה"ל, מוצג גורלם של החטופים כמוטיב "שובר שוויון", דהיינו שומה שישראל תתייחס לשחרור החטופים כהגשמת מטרת המלחמה העיקרית, גם אם בצד השני של המתרס מופנמת העובדה שחמאס ימשיך לאחוז ברסן השלטון ברצועת עזה ולא יפורק מנשקו. עמדת צמרת הצבא מקבלת רוח גבית נמרצת מצד מובילי דעה בתקשורת המיינסטרים, בתמיכת גורמי האופוזיציה, באופן המציג את הרמטכ"ל בדמות "המבוגר האחראי", לעומת הדימוי ההרפתקני והמסוכן המיוחס לדרג המדיני, המתואר ככזה שמניעיו נגועים בשיקולים פוליטיים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים. בתחכום מניפולטיבי, מתאמצים מבקרי הממשלה "לשכנע" את הרמטכ"ל וצמרת הצבא כי הנחיית הממשלה להשתלטות על העיר עזה ומחנות המרכז היא בעלת מאפיינים של "פקודה בלתי חוקית בעליל"! מבלי שיציין זאת מפורשות, המסר של הצבא אל הדרג המדיני הוא כי מתקיימת סתירה אינהרנטית בין מטרות המלחמה המוגדרות, קרי, שחרור החטופים והכרעת חמאס; ובכל מקרה שני יעדים אלה לא יוכלו להתקיים בכפיפה אחת. בכך מאותת הצבא ברמיזה עבה כי מבצע "מרכבות גדעון ב'' סופו שיגזור את גורלם של החטופים לשבט, ולפיכך הלגיטימיות שלו שנויה במחלוקת.

ההדלפות כ"נשק אסטרטגי" מאחורי הקלעים של המחלוקות בין הצבא לבין הקבינט

בניסיון להעצים את סנטימנט הדיסקרדיטציה כלפי הממשלה, שולפת תקשורת המיינסטרים תדיר את "הנשק האסטרטגי" בדמות צרור הדלפות סלקטיביות ו"עסיסיות" מלב דיוני הקבינט, בדגש לאלו הלעומתיות, המיוחסות לרמטכ"ל. זוהי פרקטיקה ידועה המאפשרת לכתב המדליף מרחב ניכר של טילול במידע המוצג כ"דברים בשם אומרם", זאת מבלי שתהיה לנשוא הדברים יכולת לאשר או להכחיש את אשר ייוחס לו. סודיות דיוני הקבינט קיבלה מענה בסעיף 35 לחוק יסוד: הממשלה. סעיף קטן (א) קובע: "הדיונים וההחלטות של הממשלה ושל ועדות השרים בעניינים אלה הם סודיים, וגילוים ופרסומם אסור". העובדה שמתפרסמות תדיר ידיעות חדשותיות המוצגות כציטוטים מדיוני הקבינט, וזאת באישור הצנזורה, מהווה הוכחה לכך שלכתבי החדשות יש סוג של גמישות וירטואוזית לעצב באופן מגמתי את אשר מוצג בכלי התקשורת כדברים בשם אומרם. בהקשר להיערכות למבצע "מרכבות גדעון ב'' יוחסו לרמטכ"ל איל זמיר אמירות נוקבות כלפי הדרג המדיני ובכלל זה "צה"ל נכנס למלכודת מוות", "חיי החטופים יהיו בסכנה אם נצא לתוכנית של כיבוש עזה, אין דרך להבטיח שלא נפגע בהם. הכוחות שלנו שחוקים, הכלים הצבאיים זקוקים לטיפול ויש בעיות הומניטריות וסניטריות". הערות הדרג הצבאי התפרשו על-ידי שרי הממשלה כהוכחה לכך שהרמטכ"ל עשה הכל לשכנע נגד הדירקטיבה המדינית (למרות החלטת הדרג המדיני)! כלום המשתמע מכך כי הרמטכ"ל יבצע את הנחיות הקבינט "כמי שכפאו שד"? הצבר ההדלפות המגמתיות לצד פרשנויות בלתי אחראיות ומסוכנות, שהשתמעה מהן קריאה לאי-ציות של המטכ"ל, מייצגות עוד עליית מדרגה במכלול צעדי המחאה נגד הממשלה, עד כדי פסיחה גסה על כללי המשחק הדמוקרטיים האלמנטריים, לפיהם הדרג הצבאי כפוף להנחיות הממשלה; זאת, אלא אם כן המדובר בסוג של "פוטש", שמקומו לא יכירנו במחוזותינו. מה שמדאיג בהקשר זה הוא סנטימנט הנרמול המשתקף מקרב מעצבי דעת קהל, המסווג את ראשי הצבא כמגיניו האולטימטיביים של הדמוקרטיה, לעומת הממשלה הנבחרת ככזו החותרת נגדה.

קשרי הגומלין מזווית הראיה של מדע המדינה

הוגי דעות צבאיים ומומחי מדע המדינה חיוו דעתם על הצביון הרצוי של קשרי הגומלין שבין צבא לדרג מדיני; כך למשל חידד פרופ' רוברט ג'רוויס כי "ניסיון של גורמי צבא לכפות דעתם על הדרג המדיני, טומן בחובו סיכון להסלמת המתיחות הפנימית והחלשת הביטחון החיצוני"; הוגה הדעות הצבאי מקייאבלי מצדו, הסיק את המובן מאליו, כי שליטה אזרחית מונעת התקוממות צבאית. במעבר מהתאוריה לשפת המעשה, דרישת הרמטכ"ל מהדרג המדיני ל"בהירות אסטרטגית" (ב-4 באוגוסט 2025) היא בבחינת מינוף של המומחיות הצבאית כדי להשפיע על קבלת ההחלטות וקביעת מדיניות ברוח גישת מערכת הביטחון. אולם, משעה שהמחלוקת בעניין זה הודלפה בכוונת מכוון, הרי שיש בכך סממן של אתגור הסמכות האזרחית, בואכה אי-ציות. במילים אחרות, צמרת צה"ל משתמשת במוניטין שלה כדי להפעיל לחץ על הדרג הממשלתי-פוליטי, כאשר היא נתמכת במסרים פופוליסטיים החושפים את חוסר ההיגיון במציאות לפיה פוליטיקאים אשר לא שירתו בצבא מהינים לבקר את עמדת מערכת הביטחון. מוטיב זה אינו מושמע בחלל ריק, אלא מצטרף כמו בהכרח, למחאה האנטי-ממשלתית ולסנטימנט הקורא לעסקת חטופים בכל מחיר. לגופם של הדברים מן הדין להדגיש כי במשטר דמוקרטי לראשי הצבא שמורה הזכות להביע התנגדות להחלטת הדרג המדיני ואף להתפטר אם דעתם אינה מתקבלת, אולם הם נעדרי זכות משפטית או אתית לעקוף אותה. בהקשר זה, פרקטיקת ההדלפות השיטתית שמסריה עולים בקנה אחד עם הלך הרוח הזוכה למינוף אגרסיבי של תקשורת המיינסטרים, ראוי שתיחשב כבלתי לגיטימית במשוואת קשרי הגומלין בין הדרג הצבאי לזה המדיני.

תקדימים היסטוריים הממחישים את עליונות הדירקטיבה המדינית

כדי שלא להיוותר במישור האקדמי גרידא, יש עניין להידרש לתקדימים מן ההיסטוריה המודרנית הממחישים את כללי המשחק הראויים להתקיים במשטר דמוקרטי: א. העימות בין נשיא ארה"ב הארי טרומן לבין הגנרל האמריקני המעוטר והפופולרי, דאגלס מקארתור, המפקד העליון של כוחות הברית (המערבית) במלחמת קוריאה, כאשר מקארתור התנגד בפומבי לאסטרטגיית המלחמה המוגבלת של הנשיא טרומן בקוריאה, ואף תמך בהסלמה גרעינית נגד סין. גישתו של הגנרל גולמה במשפט המפורסם במכתב שכתב ב-1951: "במלחמה אין תחליף לניצחון". ב-11 באפריל 1951 הדיח הנשיא טרומן את הגנרל מקארתור, כדי להמחיש את עליונות הדירקטיבה המדינית על פני השיגיונות הצבאיים. ב. ביקורתו של הגנרל סטנלי מקריסטל כלפי ממשל הנשיא ברק אובמה, שבאה לידי ביטוי במכתב שפרסם בראיון שהעניק למגזין "רולינג סטון" (אפריל 2010), ובו מתח ביקורת נוקבת על מדיניות הממשל בהקשר למלחמה באפגניסטן, פגשה נשיא נחוש, שקיבל החלטה חד-משמעית לסילוקו של הגנרל משורות הצבא האמריקני. אובמה צוטט בהדגישו: "אני מאמין שההחלטה לשחרר את מקריסטל מתפקידו הוא אינטרס של הביטחון הלאומי. הגנרל מקריסטל, בכך שהתראיין למגזין רולינג סטון, לא עמד בסטנדרטים הנדרשים ממפקד בצבא, ופגע בליבת המערכת הדמוקרטית שלנו". מנגד נוטים אנשי מדע המדינה להתייחס למהלך ההפיכה בצ'ילה (ספטמבר 1973), כאשר הגנרל אוגוסטו פינושה הפיל את הממשל הסוציאליסטי-דמוקרטי בראשות סלבדור איינדה, והנהיג משטר צבאי במדינה, כהמחשה לתהליך מסוכן שבו חונטה צבאית כופה בכוח את מדיניותה על הממשל החוקי. (הנאמר לעיל מייצג אומנם את ריסוק כללי המשחק הדמוקרטיים, אולם העובדה שההפיכה נתמכה בידי ה-CIA הייתה נדבך של "המלחמה הקרה").