נכון ליוני 2025, הוגשו מאז תחילת המלחמה רק כ-70 עתירות רלוונטיות שהסתיימו בפסק דין. 11 עתירות משני הצדדים בנושא שחרור חטופים ועסקות למתווים שונים נדחו על הסף. בית המשפט גם לא התערב באף עתירה שהתייחסה לניהול מדיניות הלחימה, ובפועל עתירות מעטות הוגשו בנוגע למדיניות רוחבית. עתירה שעסקה בחופש הביטוי בזמן מלחמה נדחתה גם כן, וכך גם עתירה שעניינה היה מיגון אוכלוסייה אזרחית. באחת העתירות המרכזיות, בנוגע לחובה לספק סיוע הומניטרי לעזה, בית המשפט דחה את העתירה תוך אימוץ עמדת המדינה, וזאת בניגוד לעמדות של גורמים משמעותיים ולביקורת הרחבה שנמתחה על ישראל בנושא בזירה הבינלאומית. קבוצת העתירות הגדולה ביותר שנדונה בבג"ץ עסקה בעצורים וכלואים. זו כללה גם עתירה עקרונית בנוגע לתנאי הכליאה במתקן "שדה תימן", אשר חשפה נתונים קשים מאוד על תנאי הכליאה, שהתקבלה חלקית. בקבוצה זו נכללות בעיקר עשרות עתירות מסוג "הביאס קורפוס", כלומר עתירות שדרשו למסור מידע על מוחזקים בידי ישראל או שעסקו בשאלת חוקיות החזקתם. ברבות מעתירות אלה ההתערבות השיפוטית לא הייתה בפסק הדין, אלא בשלבים הדיוניים של ההליך, כשהמדינה מסרה מידע בנוגע למוחזקים על ידה. במקרים רבים התברר שהם מוחזקים כדין והעתירות נדחו. עתירה נוספת בנושא מעצרים מנהליים נדחתה גם היא. בעתירה בנוגע לביקורי צלב אדום אצל עצירים ואסירים ניתן צו על תנאי והעתירה עודנה מתנהלת. ראוי לציין, שהעיסוק בזכויות עצורים הוא אחד התפקידים המרכזיים של בתי המשפט. מדובר בהליכים הקיימים בכל מדינה מתוקנת, ולפיכך בעצם הנכונות לדון בעתירות בית המשפט מממש את תפקידו הדמוקרטי, ולא חוטא לו. ודאי שדיון בזכויות עצורים אין בו משום פגיעה בביטחון המדינה. מעניין לראות שלא ניכר הבדל בין שופטים שנחשבים בציבור כמשתייכים לבעלי תפיסת עולם כזו או אחרת. רק באחד מפסקי הדין בנושא המלחמה (תזונת האסירים) הייתה דעת מיעוט במישור העובדתי ולא העקרוני. רובם המכריע ניתנו פה אחד, ולכל היותר בחלק מהם היו דעות יחיד, שבהן שופטים הצטרפו להנמקה המרכזית והוסיפו הערות משלהם, או הסתייגו מחלק מההנמקה אך הצטרפו לתוצאה.

מספר מסקנות רוחב עולות מהנתונים. ראשית, ככלל, היקף ההתערבות של בית המשפט מצומצם מאוד והוא נוהג במידה רבה מאוד של ריסון. בחינה אמפירית של העתירות וההחלטות מעלה, כי ביחס לעצימות הלחימה, ההיקף שלה והתמשכותה, עתירות לבג"ץ לא היו "כלי" של ממש בהתנהלות המלחמה, ובוודאי שלא היו "לוחמה משפטית" כפי שנטען. מלכתחילה, היקף העתירות שהוגשו לא היה גבוה במיוחד, ונראה, כי העותרים פונים פחות לבית המשפט לעומת תקופות קודמות של לחימה. באשר לסוגיות שקשורות להחלטות עקרוניות או התוויית מדיניות, בית המשפט נמנע באופן גורף מלהתערב. המקרים שבהם התערב – גם אם לא בפסק דין, אלא דרך שיג ושיח עם המדינה בתוך שלבי ההליך – היו מקרים קונקרטיים בודדים שחשפו הפרות משמעותיות של זכויות אדם, ובפרט בנוגע לזכויות עצורים. מסקנה ברורה נוספת היא, שבית המשפט מתחשב מאוד בכך שמדובר בעת לחימה, גם ברמת הרטוריקה וגם ברמת המעשה. ההתייחסות למציאות הלחימתית המורכבת מופיעה במפורש בהרבה מפסקי הדין. כך למשל, בפתח פסק הדין בעניין תנאי הכליאה במתקן "שדה תימן", הציב השופט עוזי פוגלמן את שאלת תנאי הכליאה לא כסוגיה העומדת בפני עצמה, אלא בתוך ההקשר המלחמתי: "בשבעה באוקטובר 2023, ידעה מדינת ישראל מתקפת טרור קשה ואכזרית, שבמסגרתה נרצחו למעלה מ-1,200 איש ואישה ונחטפו למעלה מ-230. מאז, מצויים אנו במלחמה קשה וכואבת נגד ארגוני טרור ברצועת עזה ובחזיתות נוספות. במהלך הלחימה, נעצרו ונכלאו בישראל אלפים רבים מתושבי רצועת עזה שחשודים בפעולות טרור ובפעולות איבה נגד המדינה". באותו הליך, בית המשפט הבהיר, כי הוא אינו מתערב בשיקול הדעת בנושא ביטחוני אלא מוודא שהמדינה מיישמת את הדין הרלוונטי, המפורט בתקנות שהוציא שר הביטחון. בית המשפט המשיך והדגיש: "אין חולק כי המלחמה המתמשכת מזה כ-11 חודשים מציבה אתגרים רבים לפתחה של המדינה, ובכלל זאת גם בהיבטי כליאה, נוכח ההיקף המשמעותי של הכלואים שנעצרו במהלך המלחמה. אולם נקודת המוצא אותה יש להדגיש היא שגם בימים אלה של מלחמה קשה, על המדינה לפעול במסגרת הדין".

בדומה, בעתירה העקרונית שעסקה במדיניות הסיוע ההומניטרי לעזה, הדגיש השופט דוד מינץ: "מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת מצווה במלוא מובן המילה. כמדינה יהודית חפצת חיים, היא מחויבת להגן בנחישות על ריבונותה, על ביטחונה ועל האינטרסים הלאומיים שלה. "...בענייננו צה"ל והמשיבים עשו מעל ומעבר כדי לאפשר אספקת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, אף תוך נטילת סיכון כי הסיוע שהועבר יגיע לידיו של ארגון הטרור חמאס וישמש בידיו ללחימה נגד ישראל. בעניין זה מסכים אני עם דברי חברי השופט [נעם] סולברג. עצם מתן הסיוע, אופן והיקף הסיוע מסור לשיקול דעתם הרחב של הממשלה ושל צה"ל, ואין כל עילה להתערבותנו בעניין זה". הדברים מדברים בעד עצמם, ודברים ברוח דומה נכתבו גם בפסקי דין נוספים. אלו מאפשרים לראות, כי לא רק שכמעט כל העתירות נדחות, אלא גם שבית המשפט מדגיש את ההקשר המלחמתי שבתוכו מתנהלות העתירות. השורה התחתונה מבחינת האופן שבו בית המשפט מתמודד עם העתירות שהונחו לפתחו בנושא המלחמה, היא זו: לא רק שבאף אחד מהמקרים אין כל עמדה שיפוטית שניתן לטעון שהיא שקולה לניהול הלחימה או הגבלת המלחמה, אלא שבית המשפט נוקט מדיניות מרוסנת מאוד בשאלות הקשורות למצב המלחמה גם שהן משפטיות באופן מובהק. כתוצאה מכך, לצד הטענות הרבות מצידה הימני של המפה הפוליטית, שבהן התמקדנו, קיימת גם ביקורת לא מעטה על ההתערבות המוגבלת מדי של בית המשפט. כך, למשל, נטען בכתבה בעיתון הארץ, כי מאז תחילת המלחמה נמנעו שופטי בג"ץ מלבקר את המדינה, לדרוש תשובות ולפסול פעולות שמנוגדות בבירור לחוק הישראלי ולדין הבינלאומי. לכך ניתן להשיב, כי אכן ניכרת מידה מצומצמת של התערבות שיפוטית לעומת התקופה שקדמה ל-7 באוקטובר, אולם יש להכיר בכך שמדובר במערכה מורכבת מאי פעם, מבחינת עוצמת האיומים, ריבוי החזיתות והתמשכות המלחמה. הגם שהיקף ההתערבות מצומצם יותר מאשר במערכות קודמות, הוא הביא לכך שהמדינה נאלצה להציג את עמדותיה במספר סוגיות עקרוניות ולספק מידע, כשהיה ניתן לעשות זאת. בית המשפט חייב את המדינה להציג נתונים ככל יכולתה, בין אם ברמת המיקרו ובין אם ברמת המקרו. המדינה ידעה שיש לה מרחב פעולה גדול, אבל שהיא עשויה להידרש לתת צידוק למעשיה. לסיכום: הטענה שבית המשפט "מפריע" לצה"ל להילחם וקושר את ידי המדינה במהלך המלחמה, היא חסרת כל בסיס. אין מנוס מהמסקנה שטענה זו מתחברת למערכה פוליטית רחבה יותר נגד בית המשפט, המבקשת להביא להחלשה, עד כדי השתקה מוחלטת, של הביקורת השיפוטית על הממשלה. זאת, על-ידי הכפשת בית המשפט ויצירת הרושם שהוא פוגע בביטחון המדינה.