הספר של ד"ר ירון עובדיה, מזרחן ומורה דרך, "הבדואים במדבר יהודה", יצא לאור בשנת 2022, כולל 245 עמודים המכילים מפות, טבלאות, ראיונות, תרשימים וצילומי מסמכים. הספר חולק לחמישה פרקים עיקריים מלבד המבוא והסיכום. למעשה, זהו עיבוד של עבודת הדוקטורט של עובדיה (שהחלה בשנת 2010) והוא מתרכז בשבטים שישבו במדבר יהודה, ובראשם הג'האלין, בסמוך לערבה וים-המלח משנת 1967. הספר כולל 345 הערות שוליים ובכריכת השער ניתן צילום של גמל וביכרה המלחכים עשב בנגב. בכריכה האחורית נכתבו שלוש פסקאות "המתמצתות" את תוכן הספר. המבוא כולל כ-40 עמוד ובו סוקר עובדיה את השאלה מיהם למעשה הבדואים; הבדואים בגליל ובנגב ובמדבר יהודה; סיפור שבט הג'האלין וחמישה שבטים נוספים; המעבר מנדידה להתיישבות קבע. החוקר אם כן קובע: "מטרתו של ספר זה... להראות מה קרה לבדואים מאז שמדינת ישראל הפכה לריבון במרחב של מדבר יהודה ובנוסף - מה עבר ועובר על הג'האלין כשבט העובר מנדודים לישיבת קבע.

המעבר מאוהלים לצריפים, לפחונים ולבתי אבן מדגימים לדעת החוקר את שלבי ההתקבעות של הבדואים באזור המחקר. כך למשל הוא נסמך על ה' טריסטרם שדיווח על הג'האלין וסיפר על האוהלים בנחל קדרון ועל החניתות שהיו נעוצות בפתחו. במרכז היה נטוי אוהל רחב, צבעוני, מרופד בכריות ישיבה ומיועד לשיח' ומחציתו האחרת, סגורה עבור הנשים והילדים. במקביל החלו לצוץ ליד האוהלים צריפים וסמוך לאמצע המאה, החלו להופיע במדבר יהודה בתי אבן שסימלו את התיישבות הקבע. לאחר 1967, החלה זליגה של שבטי מדבר יהודה לעבר ירושלים. כך למשל נבנתה ברובע אלזעים שכונת בתי אבן על-ידי הג'האלין וכך נהג גם שבט סואחרה. חדירת בדואים ממדבר יהודה הביאה לסכסוכים בין יושבי הערים כמו בית לחם, רמאללה ועוד לבין השבטים שעלו צפונה והג'האלין בראשם. כך נהגו שבטי עבידיה, סואחרה, ותעאמרה. בתי האבן, על-פי התרשים שהכין החוקר (עמ' 46) היו חיקוי לאוהל והמטרה העיקרית - הפרדת הנשים והילדים מהאורחים והקרואים. בשנת 1971 החל תהליך קיבועם של השבטים ממדבר יהודה. תחת הנהגתו של רחבעם זאבי, הוחל בקיבוע שבט הקורשאן בתחומי שבטים אחרים תוך בנייה קשיחה והעברת חשמל. הבדואים מצידם הבטיחו סיוע בשמירה על הביטחון. קיבוע שבטי מדבר יהודה נעשה בדומה לקיבוע ובניית השבטים העיקריים בנגב בשנים 1972 - 1978. האדריכל פליקס דרנל התבקש לתכנן יישוב קבע בדואי התואם את מדבר יהודה. התוכנית לא יצאה לפועל אך עקרונותיה ייושמו בשיפוצים ובהמשך הבנייה בשבטים האחרים. עובדיה פרסם מסמך צבאי רשמי המפרט את עיקרי המבנים שאמורים היו לשמש את "הכפר" הבדואי החדש: סראיה, בית ספר, מסגד, גידור ורשת מים הכוללת נטיעות ונוי. כלומר באמצעות האדריכלות וחוקי הבנייה מנסה השלטון הישראלי לדחוף מהר יותר את מעבר השבט ממסורת צפון מדבר יהודה לצעדי עיור בתחום ישראל הריבונית.

נמנה כאן מספר צעדים שהחוקר מבהיר את חשיבותם באשר לקיבועו של שבט הג'האלין וכחלק מהמחקר שראה בשבט מקרה מבחן. במקביל מתפתח דיון בין מחייבי הקיבוע כמו משה שרון שכתב על כך בשנת 1981 לבין שוללי מדיניות זו ובראשם ד"ר מנחם מילטון שחשש לגורל התיירות ולהתגברות הפשע עקב מדיניות הקיבוע. החוקר קובע כי מראשית שנות השמונים תמה "האידיליה" בין ישראל לשבטי מדבר יהודה והמדינה החלה בהכרזת שטחים להתיישבות יהודית ולשמורות טבע. שנות השבעים הנוחות הפכו בשנות השמונים למצבי מתח ורצון לגרש את הבדואים דרומה, להרחיב את שטחי האש וההתיישבות להתנחלויות על חשבון פיתוח איטי ומתחשב במסורות קודמות של שבט הג'האלין.

בשנת 1983 בוחן החוקר את הכשלים שנבעו בתוכנית ההתקבעות. מתברר שהצבא השלים עם העובדה שהבדואים יכולים לרעות את צאנם בשטחי אש. היחסים עם פקחי רשות הטבע והשבטים הורעו עד כדי הריגת גמלים ושריפת רכוש. בשנת 1979 באמצעות היישוב "מצפה יריחו", ביקש הממשל להצר צעדי הבדואים ממדבר יהודה. המצב החמיר ושבטים בדואים ביקשו לוותר על הצריפים והמבנים שהממשלה בנתה עבורם ורצו לחזור לשטחיהם ולחיות באוהלים כבימים ימימה. ניתן לומר לדעת החוקר, כי באמצע שנות השמונים נכשל מבצע "קיבוע הבדואים" והזירה הפכה לתחום של מאבק בין תומכי המתנחלים לבין ראשי השבטים. במקביל, עדרי הגמלים והצאן נעלמו משבטי מדבר יהודה. התושבים לא יכלו אפילו לתפור אוהל מעיזים שחורות ועבור אוהל משפחתי בירדן נאלצו הבדואים לשלם 3,000 דינר. כיום, שבט הג'האלין מקיים אורח חיים מודרני הכולל צפייה בטלוויזיה ושימוש במקררים חשמליים. רובם של הגברים הצעירים מחזיק יותר מאשר טלפון נייד אחד כולל "קו פלשתיני". הקפיצה ל"מודרניות נעשתה אך מחירה היה כבד.

תהליך ההתקבעות של שבט הג'האלין נוהל בידי המנהל האזרחי החל בשנות השבעים ופסק פורמלית אחרי 1983. השבט שהתפזר על מרחבי מדבר יהודה עבר אט אט לצריפים ומבני קבע ובמקביל חלו שינויים במסורות הפנימיות במשפחה, בחמולה ובשבט. החוקר בחן מקרוב את השתנות הרגלי השינה במשפחה, החל מחדר ההורים, לינת הילדים והמורכבות של שינה במשפחה מרובת נשים. הקו הבולט: השינויים נעו במהירות לעבר צורת החיים הנהוגה בציבור היהודי. התקרבות השבטים להתנחלויות ולערים ירושלים וחברון הכניסה סדר בשכונות הצריפים והפרדה בין מבנים משרתי ציבור לצריפי המשפחות. החוקר משווה תהליך זה לקורה בארצות השכנות ירדן וערב הסעודית וקובע כי "במדבר יהודה, המעבר להתיישבות קבע, היה טבעי מראשית המאה ה-20 ... חלו שינויים מרחיקי לכת באורחות החיים של הבדואים במדבר יהודה... במבני המגורים, ברכוש ובמערכת הכלכלית. ...כיצד היחסים הבין-אישיים עוברים תמורה, ההיכרות בין הפרטים נעשית שטחית, הטלפון הנייד תפס את מקום המפגש, הצריף והבית החליפו את האוהל, העבודה השכירה החליפה את רעיית הצאן והיחסים עם הרשויות החליפו את הבדידות והריחוק, ובמידה מסוימת אף (את מעמדו) את השיח'." טיעונו של החוקר נסמך על כתביו של אבן ח'לדון שביסס את הדעה כי שאיפת הבדואי בימינו היא להצטרף לחיי העיר ולעזוב את המדבר. החוקר בדק השקפה זו מול מספר ראיונות מעניינם שקיים עם מספר דמויות בולטות משבט ג'הלין.

ככלל, המשפט הבדואי שהיה מבוסס ברובו על מסורות בעל-פה, הפך עקב "ההתקבעות" ליותר אזרחי ויותר איסלאמי. עד לכיבוש ב 1967 בקושי ניתן היה להבחין במסגד בין האוהלים, נוהג השבועה המסורתי היה עדיין מקובל ולאמונות הטפלות היה משקל רב. כל זאת, החל להימחק במהירות משנת 1967. גם העלייה לקברי קדושים הלכה והתמעטה והבדואים מהמדבר ביקשו להדמות לבדואים העירוניים. החוקר קובע אם כן שהקאדי השבטי הוא הסוכן החשוב ביותר של האיסלאמיזציה בחברה הבדואית. זהו תהליך שהשפיע רבות על השינויים במערכת השיפוט הבדואית. החוקר מבקש באמצעות ראיונות אישיים, להסביר את האופן שבו בא לידי ביטוי האיסלאם במדבר יהודה. המרואיינים היו בדואים מתעאמרה, מג'האלין, רשאידה, ממאהל חאן אלאחמר ופגישה עם שייח' אבו יוסף חמאדין היושב בודי אבו-הינדי. בעקבות השאלונים ערך החוקר טבלה מסכמת לגבי התייחסותם של המרואיינים לגבי הזהות הערבית-איסלאמית-פלשתינית ועוד. הסתבר שאין זהות אחת למרואיינים. נביא כאן דוגמה לשונות שהתקבלה מניתוח הראיונות בידי ירון עובדיה: בטור א נרשם מרכיב הזהות, ובשבעה הטורים הבאים הוצגו מרכיבי הזהות. כך למשל 11 מרואיינים ענו כי המרכיב "בדואי" הוא הערך החשוב ביותר בזהותם ואילו הערך "ישראלי" היה האחרון מבחינתם בהגדרת זהותם. מסכם החוקר: מסתבר כי שני מרכיבי הזהות החשובים ביותר הם - הזהות הבדואית והזהות המוסלמית. עם זאת במהלך השנים התחזק המרכיב "האיסלאמי" בקרב יושבי מדבר יהודה עד 1967. זה בא לידי ביטוי בקיום מצוות, הקמת מסגדים, תפילות וצומות. התהליך העמיק ונמשך לאחר 1967. החוקר שוחח עם מכובדים בדואים בשנת 2013 והם ציינו לדוגמה כי במהלך הצום הגדול הם מתכוונים להגיע לפחות פעם אחת להר-הבית.

עד 1967 היו הקשרים בין ירדן לבדואים במדבר יהודה רופפים. לאחר מלחמת ההתשה בשנת 1970, המנהל העמיק את פעילותו וניסה לקבע צאת שבטי מדבר יהודה בסמוך לעיירות הפלשתיניות. הם שויכו לשטח c וקיבלו תעודות זהות פלשתיניות. הבדואים נאלצו להתחבר אל הזהות הפלשתינית גם בדרך עקיפה ומבלי לשאול את דעתם. תוכנית הלימודים בבתי הספר של שבטי הג'האלין מבוססת על מערכת החינוך הפלשתינית. התוכנית מדגישה את ההזדהות עם הדגל הפלשתיני; העיר ירושלים; פלשתין כשטח גזול; עיצוב ההיסטוריה כמוטיב במאבק; הכרב וכיבוד המושג - "נכבה". המערכת מדגישה את הקשר בעבר לשבטי הכנענים ואף משווה את התפתחות כתבי היד הקדומים עם הערבית בת ימינו. לבסוף קובע החוקר כי הבדואים במדבר יהודה עוברים תהליך מואץ שאינו מאפשר הטמעה והסתגלות ארוכים. אין שינוי הדרגתי ואין קבלת מסורת אבות של שינוי. לעומת זאת קיימת תופעה של "הנחתה" של רעיונות מצד גורמים ישראלים ופלשתינים כאשר הצד הישראלי מביע לרוב חשד וסלידה ומהצד הפלשתיני ישנה קבלה מסויגת.

החוקר מבסס את מסקנותיו בתחום זה כתוצאה של מחקר יסודי שערך בתחומי שבט הג'האלין. בגדול, מעבר מגידול ורעיית צאן ובקר להשתלבות בענפי תיירות, בניין שירותים ועוד. החוקר מקדיש 10 עמודים לתיאור השינויים שעברו על שבט הג'האלין מאז סוף שנות החמישים ונביא כאן לדוגמה רק כמה מהם. השבט התיישב לאורך ציר ירושלים ים-המלח ועסק ברעיית צאן. במתחמים הקרובים לירושלים צצו בתי ספר, מרכזי קניות ורחובות. רוב הגברים החליפו את עבודתם מרועים לעובדי בנייה, שירותים, מפעלי ים-המלח ועוד. רבים מהם מחו בפני החוקר כי הישראלים מעדיפים להעסיק את הערבים על פני הבדואים. עם זאת, אחוזי האבטלה בקרב שבטי הג'האלין מגיעים עדיין ל-35 אחוז. רוב הבדואים מהג'האלין עברו לצריפים וזנחו את האוהלים. רוב הנשים עדיין לא עובדות אך כמה מהן השתלבו בתפקידי פקידות במעלה אדומים. החוקר ממשיך ומנתח את התעסוקה בשבטים ג'האהלין, תעאמרה, סואחרה, ועוד. באשר למנהגי ההגעה לעבודה קיימת התארגנות תחבורתית בין השבטים אל המתחמים העירוניים היהודיים אשר נמצאים על הדרך לירושלים.

החוקר רואה במעבר הבדואים מרפואה מסורתית לרפואה מודרנית חלק מהשינוי שעובר על שבטי מדבר יהודה. זהו מעבר מאוריינטציה מדברית לאוריינטציה עירונית. המעבר שימר כמה מהגישות המסורתיות והיתרונות הרפואיים שלה בעבר. החוקר אף מציג מספר דוגמאות של צמחי המדבר ותועלתם הבריאותית והמשך הישרדותם בלוח התרופות היום-יומי של השבט. תודרה סייגית: צמח שיש לו השפעה על מערכת הדם ועל מערכת העיכול, וכן משפיע לטובה על חלוקת התאים. בבונג זהוב: טוב להתקררות, שיעול ונזלת. מרגיע כאבי שיניים ומשמש כנגד סוכרת. סירה קוצנית: תרופה נגד סוכרת ובעיות בחלל הפה. אכילאה ריחנית: טוב כנגד אלצהיימר ופרקינסון. וכך הלאה עובר החוקר ומונה את התכונות שהרפואה עממית העניקה למרווה משולשת, מורוביון מצוי, לענת המדבר, לענת יהודה, כתלה חריפה, געדה מצויה, שבר לבן, כוכב ריחני, חומעה ורודה, ועוד. כן סוקר החוקר את יכולתה של הרפואה העממית לתת תשובות לחוליים השונים המצויים בקרב שבטי הבדואים במדבר יהודה עד 1967.

הפרק הקצר סוקר את המאבקים המשפטיים שניהלו בני השבטים ממדבר יהודה כנגד המנהל ומדינת ישראל. הבדואים יצאו למאבק כנגד פינוי, כנגד החרמה וכנגד תוכניות סלילה והחרמת קרקע. הם גייסו עורכי דין ופנו באמצעות הכנסת, העיתונות לבתי המשפט ואף לבית המשפט העליון. זכור במיוחד המאבק שהגיע לבג"ץ על המשך בנייתו של בית הספר בח'אן אל אחמר. החוקר מביא את התעודות והצווים שליוו את המאבק המשפטי עד כמעט 2020. כזכור, תחילת המאבק הייתה בשנת 2008 ונמשך עד שנת 2019 בה הודיע בנימין נתניהו כי הוא דוחה את הריסת בית הספר למועד אחר. מרחב הח'אן ובית הספר הנבנה בו שלא כחוק הפך תוך כדי כך לכלי שרת של אינטרסים גדולים, ואין בו התייחסות אל הבדואים כפרטים. המשפחות והמאהלים סביב למתחם הבינו כי כאן יש מקרה תקדימי וההחלטה לגביו תשפיע על מדיניות הממשלה כלפי כל המבנים שנבנו ללא היתר לאורך כביש מספר אחד.

החל משנת 2010 פגש החוקר מאות בדואים ממדבר יהודה ושמע מהם על המסורות שמלפני הכיבוש הישראלי ולאחריו. הוא מראיין את הבדואים ומצליב את המידע. עובדיה מגיע לאירועי שמחה ואבל בשבטים ומקפיד לרשום את עמדתם ואת ההיסטוריה האורלית שלהם. מאידך הוא בדק את העובדות מול מוסדות רשמיים כמו: אמנסטי, אונרא, עמותות בסגנון "רופאים ללא גבולות" ועוד. המנהל המזרחי ועובדי המשרדים שמונו לטפל במהלך קליטת הבדואים בשטחים שנכבשו לאחר 1967 עושים מאמץ לזרז צעדי התקבעות בשעה שראשי משרדיהם רואים בכך המשך והרחבת האחיזה הישראלית בגדה. למרות שהראיון נערך בעל פה, סבור החוקר כי המידע שהתקבל בדרך זו הוא סובייקטיבי ומזווית זו הוא מהימן, ומעיד בעיקר על חוויותיהם של המרואיינים בכל הקשור לזיכרונם, מסורת, ויותר מכך - אף את פרשנותם כיצד התחוללו השינויים בשבטי מדבר יהודה וכיצד הם רואים, חווים ומבינים שינויים אלה. החוקר גילה כי על-אף שראיין נציגים מארבעה שבטים סמוכים – השוני בפרשנות ובהיסטוריה האורלית ביניהם היה רב. כיום מדגיש החוקר, ארבעת השבטים אינם מתגוררים באוהלים, אינם רועי צאן ומשתמשים בחייהם בכל האמצעים המודרניים הקיימים כמו בתי אבן, חשמל, טלפונים ניידים מכוניות ועוד. הם דילגו על שלב הספרות הכתובה ועברו למדיה הדיגיטלית ולתקשורת המונים. למעט ספרי קודש, אין בביתו של הבדואי עיתונים או ספרים והטלוויזיה הפכה למקור המידע החשוב והקובע. אט אט מערכת החינוך הפלשתינית הופכת לשביל המרכזי שילדי הבדואים מתחנכים בו. ספרי הלימוד מגיעים משטחי A ושטחי B המנהל האזרחי בשנות המחקר וכך גם ההתנחלויות וההתיישבות העירונית היהודית נתפסים על-ידי הבדואים כאויבים ושנואים. לדעת החוקר זהו קונפליקט תמידי שמרחיק את הבדואים מהמרחב היהודי-ישראלי-ציוני ומקרבם לתכנים ומהות הפלשתינית. החוקר מציע כמה חלופות באשר לעתיד שבטי צפון מדבר יהודה: ראשית יש למצוא דרך לתכנון המעבר ליישובי קבע (כמו ערי הבדואים בנגב) מתוך שיתוף פעולה עם המנהל. עוד הוא מציע – ריכוז בדווים מאותו שבט במקום אחד; ריכוז בדואים לפי חמולות באזור בו הם יושבים; שינוי הדרגתי במשך 10 שנים ועוד. יש לדעתו להכין כלכלה חזקה שתתאים לשנות המעבר שתכלולו תיירות ומסחר בדואי, ומתן אפשרות לבנייה עבור תיירות אתגרית בנגב. הקצאת שטחים לגידול עדרי צאן וגמלים ובעלי חיים מתאימים לאקלים שייובאו מחו"ל. כמובן שיש לאפשר לנציג מארבעת השבטים להיות מעורב בוועדות התכנון ובגופי הביצוע באזור.

המחקר חושף תהליכים ואירועים ומסורות שעד כה נזקקו למסמכים כתובים כדי להוכיח את אמיתות הנושא והנה, בסיוע קיום מאות ראיונות, מבהיר החוקר את תפיסתו באשר לתהליכי המודרניזציה שעוברים על שבטי הבדואים בצפון מדבר יהודה. התוצאה מעניינת ומלהיבה אך מומלץ לגבות את ההנחות והתאוריות שמניח החוקר במסמכים כתובים, גם מאלה שנכתבו במדינת ישראל וגם כאלה שפרסמו במחקרים של טובי החוקרים בעולם שעסקו בתהליכי מודרניזציה העוברים על השבטים הנודדים באסיה, צפון אפריקה ועוד.