נכנסים שוב לתמרון. מי שלוקח את המדינה על הכתפיים כבר שנתיים, זה אנחנו. המילואימניקים, המשרתים, המשפחות (בתוכן שלי) שלא יהיו עם חלק מבני משפחותיהם בחגים.
זה בגלל המדינה ולא בגלל אף ממשלה. להפך - הימים האחרונים ממחישים עד כמה הנתק גדול. מאי גולן או מירי רגב, מירי או בועז ביסמוט. הם לא מייצגים איך שאנחנו נראים. יש פה עם אמיץ, נחוש, שמאמין בערבות הדדית. ויש שם ערמה של אנשים לא ראויים שבכל מדינה אחרת היו מתפטרים מזמן. מהאחריות לשבעה באוקטובר ועד אלף פרשיות של סיאוב ושחיתות.
הזמן הקרוב ידרוש מאיתנו שוב להיות ביחד, להרים את הראש, לתת גב למי שבחזית ולמשפחות שנשארו מאחור. את המנותקים נחליף, הם חושבים כרגע איך להעביר חוק השתמטות או לשרוד עוד קדנציה.
תתעלמו. העם המופלא הזה הוא הסיבה להילחם על המקום הזה. להבטיח שאנחנו בטוחים, שנדע להחזיר את החטופים. שנדע לתקן. המלחמה תסתיים, כמו ששרית זוסמן אמרה כשאיבדה את בנה בן במלחמה, "לסיפור שלנו יהיה סוף טוב".