מבין המצוות הרבות שבהן זיכנו הקב"ה לקיים בחודש תשרי, "החודש השביעי" היא המצווה העיקרית של יום האחד בתשרי שהוא ראש השנה - מצוות תקיעת שופר, כביטוי חז"ל: "מצות היום - בשופר".
דברים רבים נתפרשו בתורת החסידות לגבי עניינה ומהותה של מצווה זו. נקודה מיוחדת בביאורי החסידות היא העובדה שקול השופר הוא "קול פשוט", ללא גיוון וצעצוע מוסיקלי, קול אחיד, קול "ראשוני" מבלי שהוא מעוטר בשינויי קצב וצליל. קול זה - ובמיוחד כיוון שנובע מקרן איל, קרן בהמה (המסמלת גם היא את הפשטות, "אדם ובהמה תושיע ה'") - מבטא, "צעקה פנימית מעומק תוך נקודת פנימיות הלב". באמצעות השופר צועק היהודי אל אביו המלך זעקה עמוקה ואמיתית על כך שעד עתה התרחק ממנו על-ידי חטאים - המבדילים ומפרידים בין היהודי לאלוקיו. עתה, בימי התשובה, שב הבן אל אביו ומביע בשופר את כל רגשותיו כלפי הקב"ה: "אבא, אבא הצילני!"
הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, המשיל על כך משל: למלך אחד היה בן יחיד, משכיל ומלומד, שהיה חביב עליו כבבת עינו. עלה בדעת המלך לשלוח את בנו למרחקים כדי שילמד את דרכי בני האדם, העמים והמדינות, ויחכם עוד, בדרגה יתרה ממידת חכמתו שאליה הגיע בבית המלך. העניק המלך לבנו הון רב, צירף אליו שרים ומשרתים ושלחו לדרכו למדינות ואיי הים.
בן המלך בזבז כסף רב כדי לשמור גם במרחק על אותה רמה של תפנוקים ומותרות שהיה רגיל בה בהיותו בארמון המלך, ואף הוסיף תאווה על תאוותו והלך בשרירות לבו, עד שברבות הימים בזבז את כל הונו שקיבל מאביו המלך. עד שנאלץ למכור את כל אשר לו. בינתיים התרחק מאוד ממקום מגורי אביו המלך, והגיע למקום שלשם לא הגיע שמו של המלך, ולא הועילה לו העובדה שהוא בן המלך כדי להשיג עזרה וסיוע.
בצר לו, כאשר ראה שכלו לו כל האמצעים להחיות נפשו החליט לחזור למדינת אביו. אלא שמחמת משך הזמן הארוך שכח גם את לשון מדינתו, ובבואו לאחר מסע ארוך ומטלטל למדינתו, לא הצליח להידבר עם אנשי המדינה. כשרמז להם שהוא בן מלכם - צחקו ממנו, שכן לא ייתכן שבן מלכם האדיר יתהלך בבגדים קרועים ובלויים, והיכו אותו על קדקודו וגרמו לו פצעים וחבורות. בינתיים הוא התקרב לחצר המלך, וגם שם צחקו ממנו, עד שהתחיל לצעוק בקול גדול, כדי שיכיר המלך את קולו, כשהכיר המלך קולו אמר: "הלא זה קול בני הצועק מתוך דוחקו", ובאהבה רבה חיבקו ונישקו והכניסו הביתה.
הנמשל: בני ישראל נקראו, כידוע, בנים להקב"ה. הנשמה נשלחה ממרום שבתה תחת כיסא הכבוד לרדת לתוך הגוף כדי להחכים ולהוסיף לקח, כלומר - לצבור מצוות ומעשים טובים, שעל-ידי כך תתעלה הנשמה לדרגה נעלית יותר מאשר לפני כן. ברם, קורה שאהבת הגוף והתאוות מרחיקות את האדם ממקור חוצבו ומביאות אותו למקום ומצב שם לא ידוע אף שמו של הקב"ה.
באמצעות תקיעת השופר בראש-השנה באה הצעקה בקול פשוט, צעקה של חרטה על העבר ורצון עצום להתקרב אל הקב"ה ולשמוע בקול האב הגדול. על-ידי כך מראה מלך-מלכי-המלכים הקב"ה את חיבתו לבנו יחידו וסולח לו על העבר. רבותינו, נשיאי חב"ד, כשלימדו את משל הבעש"ט, הדגישו שהכוונה בתקיעת השופר היא לא בתוכן הצעקה אלא בעצם הצעקה, הנובעת מעומק פנימיות הנפש. התכלית והמטרה של הצעקה היא, כמובן, שההתעוררות של תקיעת השופר יהיה לה המשך וקיום בשמירת התורה והמצוות כראוי במשך כל השנה כולה.
ויהי רצון שבזכות ה'צעקה' מעומק הלב, נזכה שמכאן ולהבא יהיה אך טוב לישראל, בטוב הנראה והנגלה, בחזרת כל החטופים לביתם בניסים ונפלאות, ושחיילי צה"ל יזכו להצלחה ניסית למעלה מדרך הטבע ולניצחון בכל החזיתות, ושכל בני ישראל, בארץ ישראל ובכל מקום שהם יזכו לכתיבה וחתימה טובה ולשנה טובה ומתוקה מתוך שלום ושלווה, ולגאולה אמיתית ושלימה ע"י משיח צדקנו, תכף ומיד ממש.