לפני יומיים, בחלוף זמן, לאחר הכישלון הקטרי המהדהד, נתניהו הסביר את המניעים להתקפה על קטר, והתעלם לחלוטין מהכישלון הקולוסאלי של הפעולה הזו. יתרה מזו, לא ברור מדוע לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לטובת בדיקת הסיבות לאותו כישלון מהדהד, בכל פרמטר, להוציא אחד, שהוא שיבת הטייסים והטייסות הביתה בלי פגע. מעניין מה היה אומר אם חס וחלילה, מטוס אחד לא היה שב הביתה בשלום. הבחירה במשפט: "הדבר העיקרי שרצינו להעביר זה המסר", היא יותר מאומללה. אצל נתניהו אין כשלונות. גם הכישלון הגדול ביותר, לאור התוצאות של המבצע, הופך במילותיו להצלחה פנומנלית. מה שבטוח, שהבוטים שפועלים בשירותו, לא מפסיקים למחוא כפיים, במקום למחוק את הסיפור. האומנם, זה מה שנתניהו רצה, בכל מאודו? מסר כזה מעבירים בדוא"ל, בדואר, עם יונה, במטוס, ברשת ועוד. לא בהפצצת מבנה לאחר שקיבלו אישור שכמה מנהיגי על מהחמאס, מקובעי המדיניות של הארגון, נמצאים בו. למה לא לומר משפט אמת אחד? מדוע צריך לשקר פעם אחר פעם? ובהמשך, נתניהו מתאר שההפצצה למעשה פרצה איזה שהוא מצור שהאירנים הטילו עלינו. אני מתגורר בישראל מעל 70 שנה, ולא זכור לי שום מצור שאיזו שהיא אומה הטילה עלינו כמדינה. אבל נתניהו חייב "מצור". כי בלי מצור אין מצורע, ובלי מצורע אין רדיפה, ובלי רדיפה אין שליט נצחי. כך הוא יכול לספר לעצמו ולנו שאנחנו תמיד הנצורים, תמיד הנרדפים, גם כשמסביב אין חומות ואין מצור. המצור היחיד שמתקיים באמת הוא זה שהוא מטיל עלינו, מצור של שקרים, מצור של פחד, מצור של מניפולציות. במקום להודות שאין לאירן יכולת לחסום לישראל אפילו קו אספקה אחד, הוא מספר סיפור, ממציא איום, ומוכר אותו כהצדקה לעוד הפצצה, לעוד מלחמה, לעוד נאום ובעיקר לעוד משיכת זמן. ואנחנו, הציבור, נשארים לשאול: כמה עוד זמן נמשיך לקנות כרטיס להצגה הזו, שבה הכותרת משתנה בכל פעם. פעם "מצור", פעם "איום קיומי", פעם "הזדמנות היסטורית", אבל העלילה נשארת זהה: אדם אחד שמאמין שהשלטון שלו חשוב יותר מהאמת.