המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר, קריסת משטר אסד בדצמבר 2024 והתקיפה הצבאית הישראלית (בשיתוף עם ארצות הברית) על מטרות אירניות ביוני 2025 - כל אלה סללו את השטח בפני
ארדואן לכבוש במהירות את העמדה הגבוהה.
טורקיה, חברה בנאט"ו עם צבא מודרני (במקום ה-9 בעולם לפי Global Firepower 2025), שינתה בפתאומיות את הטון כלפי ישראל: ראשית ניתקה את הסחר, לאחר מכן הודיעה על סגירת המרחב האווירי והנמלים שלה, בעוד ארדואן עצמו, שבוע אחר שבוע, דוחף את נושא "רצח העם" בעזה מהבמות הגבוהות ביותר, כולל העצרת הכללית של האו"ם. התוצאה הסופית היא ניצחון כפול: היחלשות "ציר ההתנגדות" של אירן (נפילת דמשק, האבדות הכבדות של חיזבאללה) מגדילה את השפעתה הצבאית של אנקרה, ואילו רטוריקה אנטי-ישראלית חריפה מחזקת את מנהיגותה הפוליטית של טורקיה בעולם המוסלמי.
לאחר מכן מגיע החשבון הגיאופוליטי. טורקיה נותרת בנאט"ו, אך בוחנת את "האוטונומיה האסטרטגית" שלה: היא מכוונת לבריקס+, מגבירה את הסחר עם מוסקבה ובייג’ינג, ולמעשה מתמודדת על הפיכתה לשותפה העיקרית במזרח התיכון לברית סין-רוסיה, שבה אירן מוחלשת על-ידי מלחמה וסנקציות.
אנקרה מציגה לעולם את תדמיתה כ"מעצמה אזורית חזקה ותומכת בפלשתין" - ובמקביל קוצרת פירות. בקיצור: ארדואן ניצל את ההזדמנות בזמן הנכון - וכעת המצב פועל לטובתו.