היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של משורר גולה, כמוני, המנסה לדמיין איך יוכל לשוב לעיר מולדתו שהושמדה במלחמה. את ההרהור והשיר וצילומים מחיים בעולם אחר תוכלו לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. ברטולד ברכט (1956-1898) היה מגדולי המחזאים והמשוררים במאה-העשרים, ונודע כמחזאי גרמני פוליטי שלא חשש לבקר את המשטר הנאצי ולבטא רעיונות סוציאליסטים ומרקסיסטים. דמותו הייתה רבת סתירות, והוא הואשם בגניבת רעיונות למחזותיו, ולא חשש לשקר ולהתעשר ולבגוד באהובותיו. הוא היה יליד בוואריה, ולאחר עליית הנאצים לשלטון בחר לגלות מארצו. בשיר 'שיבה' הוא מתאר את חזרתו לעיר מולדתו בתום מלחמת-העולם השנייה. את השיר 'שיבה' קראתי בספר 'שירה מודרנית - מבחר תרגומים', מאת בנימין הרשב (הוצאת עם עובד, 1990). בשנת 1943 הפציץ חיל-האוויר הבריטי המלכותי את העיר המבורג שבגרמניה במשך שמונה ימים רצופים, עד שנוצרה מערבולת חום שכילתה את החמצן בעיר, הרגה בין ארבעים לחמישים אלף אזרחים והרסה כשישים אחוזים מן הבתים בעיר. מאוחר יותר, בשנת 1945, הרסו כוחות-הברית גם את דרזדן, למרות שלא היו בה תשתיות צבאיות. זו הייתה פעולת נקמה, כמו זו שמתבצעת ברגע זה בעזה (בעוצמה רבה הרבה יותר, שהרסה כמעט את כל הבתים בעזה והרגה כמאה-אלף אזרחים). ברכט עזב את גרמניה עם עליית הדיקטטורה הנאצית, בשנת 1933, לאחר שריפת הרייכסטאג. בשיר 'שיבה' שפרסם בשנת 1943 מתאר ברכט שיבה בדיונית לעיר הולדתו אאוגסבורג, שהופצצה בשנת 1942 על-ידי חיל-האוויר הבריטי, אך לא נפגעה באופן כה נורא כמו המבורג ודרזדן. למעשה, הוא מתאר עיר המסמלת את מולדתו, כשלמעשה הוא מתייחס להרס הנורא של המבורג. האמפתיה של המשורר מאפשרת לו לתאר את ההרס מבעד לעיני תושביה, למרות שהוא עצמו חזר לגרמניה (המזרחית) רק בשנת 1948. כותרת השיר, 'שיבה', מתכתבת עם מוטיב מוכר בברית החדשה, המתייחס לשיבת הבן האובד, מוטיב המופיע בשיריהם של משוררים רבים. ישוע התייחס לשיבת הבן האובד כאל חוזר בתשובה, או חוטא, שיש לקבל אותו באהבה ובזרועות פתוחות, ולמחול לו על חטאיו. בבשורה על-פי לוקאס (פרק טו, פסוק 20), מובאים דבריו של ישוע כך: רָאָהוּ אָבִיו וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו. הוּא רָץ אֵלָיו וְנָפַל עַל צַוָּארָיו וְנָשַׁק לוֹ. לאה גולדברג, במחזור 'שירי הבן-האובד' שלה, תיארה אב שונה, שאינו סולח, המתאים יותר לתפישת האל היהודי: לְעוֹלָם לֹא יִסְלַח אָבִיךָ, לֹא סְלִיחוֹת הוּא אָגַר בַּלֵּב. קוּמָה, בְּנִי, וְקַבֵּל מֵאָבִיךָ אֶת בִּרְכַּת חֲרוֹנוֹ הָאוֹהֵב. ברכט זכה לביקורת של אנשי-הרוח הגרמניים על שנטש את גרמניה לגלות נוחה, במקום להיאבק בשלטון הנאצי מבפנים, וגם על שבחר לשוב דווקא למזרח-גרמניה הקומוניסטית. אולי זו הסיבה שבחר להזכיר את מוטיב שיבת הבן האובד, המבקש סליחה, והתמקד בביקורת על ההפצצות האכזריות שפגעו בבני-עמו, גם באלו שהתנגדו לפשעי המשטר. בפתח הבית הראשון בשיר חושש ברכט מן החזרה לעיר מולדתו: "עִיר מוֹלַדְתִּי, אֵיךְ אֶמְצָאֶנָּה?" כאן הוא מתאר את החשש הטבעי של כל מי ששב, לאחר שנים רבות, לעיר מולדתו ולבית הוריו, לאחר שהמקום עבר חורבן: "מֵאַחֲרֵי לַהֲקֵי מַפְצִיצִים חוֹזֵר אֲנִי הַבַּיְתָה". הוא מדגיש את העובדה שלא נכח בעיר בזמן ההפצצה, כמו בני עירו, והוא חוזר רק לאחר שמטוסי כוחות-הברית הרסו את העיר. בחלקו השני של הבית הראשון יודע המשורר שלא ניתן לשוב 'הביתה', לעיר הולדתו, משום שהזמן שחלף שינה את העיר וגם שינה אותו. כשאדם בוגר שב לאחר שנים רבות לבית שגדל בו ולבית-הספר שלמד בו הוא מופתע לגלות כמה קטן הכל נראה מה שפעם נראה לו גדול, גבוה, כביר. כעת הוא מצפה לעיר שהופצצה, ולא יודע אם יוכל לזהות אותה: "אֵיפֹה הִיא? הָרֵי עָשָׁן עֲנָקִיִּים עוֹמְדִים אֶל-עַל. הַדָּבָר הַהוּא, בַּלֶּהָבוֹת, זוֹ הִיא". אני זוכר איך לפני חמישים-ושתים שנים, במלחמת יום-כיפור, במדבר סיני, בדרך לתעלה, ראינו טילים רבים שנשלחו ממצרים לישראל. הייתי בטוח שנשוב לארץ הרוסה, וכמו ברכט חששתי מאוד שלא אכיר את הארץ ממנה יצאתי למלחמה. הבית השני הוא מעין תמונת-ראי של הבית הראשון. בשעה שבבית הראשון חושש המשורר מפני מראות ההרס שיפגוש, כשיגיע בעקבות המטוסים שהרסו את העיר, ולא יזהה אותה מבעד ל"הָרֵי הֶעָשָׁן", בבית השני הוא חושש מקבלת הפנים לה יזכה מעיר הולדתו, שכבר פגשה את "הַמַּפְצִיצִים" שהגיעו לפניו: "עִיר מוֹלַדְתִּי, אֵיךְ הִיא תְּקַבֵּל אֶת פָּנַי? לְפָנַי בָּאִים הַמַּפְצִיצִים. הַלְּהָקִים הַמְּמִיתִים מְבַשְּׂרִים אֶת שׁוּבִי". ברטולד ברכט, הבן האובד, החוטא, חשש בצדק מקבלת-הפנים שיזכה לה בשובו אל עירו ההרוסה. לא אהבה וסליחה יקבלו את פניו: "עַמּוּדֵי לֶהָבוֹת מְקַבְּלִים אֶת הַבֵּן הַחוֹזֵר". אני תוהה אם השיר הזה, שנכתב בשנת 1943, ומתאר בשפה כה חיה ומצמררת את המפגש הכואב, אינו מתאר את שיבת "הַבֵּן הַחוֹזֵר", המכה על חטאו, אלא משמש ככתב-הגנה להחלטתו לשוב אל עירו רק חמש שנים מאוחר יותר. . גם אני, כמו ברכט, התרחקתי ממולדתי לאחר שלא יכולתי לשאת את פשעי הכיבוש ופשעי המלחמה שנאלצתי להשתתף בהם בעל-כורחי.