פרשת רונאל פישר, העומדת להסתיים בהסדר טיעון עם פישר, נחשבת לאחת הפרשות הדרמטיות והטעונות ביותר שידעה מערכת אכיפת החוק בישראל בעשור האחרון. היא נגעה בליבת אמון הציבור: עורכי דין, שוטרים ופרקליטים בכירים, כולם מצאו את עצמם מעורבים בהליך פלילי שנגע בשחיתות, ניגודי עניינים ושימוש פסול בכוח. לאחר שנים של הליכים, הסדרי טיעון, עדויות, חקירות נגדיות והחלטות ביניים, הפרשה מתקרבת בעיקרה לסיומה, שהיא מותירה אחריה טעם מר באשר לדרך שבה נוהלו ההליכים ולשאלות העקרוניות שהיא מעלה. קריסת עדות עד המדינה ליבת התיק נבנתה על עדותו של ערן מלכה, רב-פקד לשעבר, שהפך לעד מדינה. ההנחה הייתה שמלכה, כמי שנחשף למעשים מבפנים, יוכל לספק עדות חותכת שתבסס את המארג הראייתי נגד פישר ואחרים. אולם ככל שהתקדמו הדיונים בבית המשפט, התברר כי עדותו איננה יציבה דיה. תחת חקירה נגדית וחשיפה ציבורית עלו סתירות, פרשנויות משתנות ואף סימני שאלה מהותיים לגבי מהימנותו. במקום להיות עמוד התווך של האישום, הפכה עדותו לאבן נגף, וגרמה לקריסת חלקים ניכרים מהתיק. בישראל, עד מדינה נתפס לא אחת כחרב פיפיות: מצד אחד, כלי חקירה חיוני לגילוי שחיתות סמויה, ומן הצד האחר, אדם שמניעיו לעתים נגועים באינטרס אישי, בהבטחת עונש מקל או בהישרדות משפטית. פרשת פישר-מלכה הדגישה שוב עד כמה חיוני להחיל ביקורת מוגברת על עדות כזו, ולא לבנות עליה תיק כמעט בלעדית. סקירת ראיות פומבית וחריגה אחד ההיבטים יוצאי הדופן בפרשה היה פרסום סקירת הראיות בידי הפרקליטות, כדי לנמק את ההגעה להסדר טיעון. מדובר בצעד נדיר, שכן בדרך כלל סקירת ראיות מתבצעת בין כותלי בית המשפט, או לכל היותר מובאת בפני הצדדים. העובדה שהפרקליטות נדרשה להצדיק את צעדיה בפני הציבור, שחש עצמו שותף לפרשה כה טעונה, מעידה על עוצמת הביקורת הציבורית ועל תחושת חוסר האמון שנוצרה לאורך הדרך. בסקירה זו נחשף, כי המארג הראייתי היה חלש מהצפוי, ושהרבה ממה שייחסה הפרקליטות לנאשמים התבסס על מסד רעוע. במילים אחרות: הראיות לא עמדו במבחן הצפוי, והאפשרות שהתיק יתמוטט במהלך ניהולו בבית המשפט הייתה ממשית. מכאן ועד להגעה להסדר בעבירות חמורות פחות ממה שהואשם פישר תחילה, הדרך הייתה קצרה. ההשלכות על מערכת המשפט אין להתעלם מהעובדה, כי הפרשה פגעה קשות באמון הציבור במערכת המשפט והאכיפה. כשעורכי דין נעצרים, כשפרקליטת מחוז לשעבר מוצאת את עצמה בחקירה, וכשבסופו של דבר מתברר שהראיות אינן מספקות ושהוצאו לריק תשומות ציבוריות, ובהן הזמן השיפוטי והמשאבים שהושקעו בניהול התיק - המסר לציבור הוא של אי-יציבות, ולעיתים אף של חוסר צדק. אמנם, חקירת שחיתות היא משימה מורכבת מטבעה, אך הציפייה היא שמערכת אכיפת החוק תבצע את מלאכתה בזהירות ובאחריות, במיוחד כשמדובר באנשי מקצוע בלב המערכת. המסר שעלה מן הסיום הזה הוא ברור: יש לשקול היטב את ניהול תיקים רגישים ומורכבים בטרם יוצאים לדרך. מעצרים מתוקשרים והאשמות כבדות משקל צריכים להישען על תשתית ראייתית מוצקה, לפני שההליך הופך לפומבי. אחרת, לא רק שהתיקים קורסים, אלא שגם הציבור מאבד אמון במערכת כולה. סיכום פרשת פישר לא הסתיימה בזיכוי קולני, אך גם לא בהרשעות כבדות כפי שציפו בתחילה. היא הסתיימה בהסדרים ובהודאה בחלק קטן מאוד מן המעשים, אולם ההרגשה שנותרה היא של מערכת אכיפה שלא עמדה בציפיות. עד המדינה קרס, הראיות התפוררו, והציבור צפה בפרשה משפטית שהחלה בקול תרועה אך הסתיימה בקול ענות חלושה. הלקח המרכזי הוא כפול: ראשית, אין להסתמך בעיניים עצומות על עדי מדינה, אלא יש לבחון היטב את מהימנותם. שנית, על מערכת המשפט להיזהר בהבטחותיה לציבור שמתחילות במעצרים המתוקשרים, שכן את האמון שנפגע - קשה מאוד לשקם.