השנה בחרתי לשלוח איגרת ברכה לא במסרון אלא בתמונה ממש, תמונת אב ובן, תמונה שכולה אהבה, תמונה שכולה לב, תמונה שכולה חיים, תמונה שכולה חיבור, תמונה שכולה.
ערב ראש השנה התשפ"ו, ברחובות ירושלים המולת חג, אבות וילדים ממהרים לבושי לבן לבית הכנסת, נערות אוחזות בידי אחיהם הקטנים, בית הכנסת הומה במתפללים ובמתפללות, זקנים, צעירים וטף, הורים, ילדים, מנורות הקריסטל בוהקות מטילות צל על הפרוכת הלבנה והחגיגית, וכיסא אחד ריק.
רוח של התחדשות באוויר, עוד מעט תחל התפילה, המחזור עתיק היומין מונח על הכיסא הריק, משמאלו, בגו זקוף ובלב שותת, ניצב אבא. מעזרת הנשים מביטות לעבר הכיסא הריק האם, האחות, החברה, אומה שלימה מביטה בכיסא הריק, ליבה סוער, ראשה סחרחר.
והחזן, בקול מלאכים חרישי הגובר ועולה, מתחיל את תפילת ראש השנה בפיוט מרטיט, פותח מעיינות הלב ובוקע שערי שמיים: "שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה, הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה, הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה, אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה, צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".
האנחות של אבא מאיר מתערבבות עם קולות המתפללים, דמעות הגעגוע של אימא תפארת נושרות בחשאי על לחייה הסמוקות, האחות רז נושכת את שפתיה עד כאב, והחברה זיו מליטה פניה בידיה, "עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ". עידו שלהם, גיבור ישראל, מביט בהם מלמעלה, באהובים שלו, מוקף באריות האומה, מצטרף לפיוט שאהב לשיר עם אבא מאיר בבית הכנסת בראש השנה. שפתיו נעות אך קולו לא יישמע, "עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".
למשפחת זריהן האהובה, אבא מאיר, אימא תפארת, האחות רז והחברה זיו, זה אינו פיוט מרגש לראש השנה, אלה הם החיים, זהו לא ניסיון, זוהי העקדה ממש, איל לא נאחז בסבך, שום קריאת "אל תשלח ידך אל הנער" לא נשמעה, המאכלת לא הוסרה, ועידו שלהם, גיבור ישראל, נעקד למען תחיית העם היהודי, למען תקומת ישראל.
השנה בחרתי לשלוח איגרת ברכה, לא במסרון אלא בתמונה ממש, תמונת אב ובן, תמונה שכולה אהבה, תמונה שכולה לב, תמונה שכולה חיים, תמונה שכולה חיבור, תמונה שכולה. זוהי התמונה שתלווה אותי אל מול נרות החג הזוהרים, אל מול המפה הצחורה ועליה כלי החג הנאים, אל מול הדבש והתפוח, הגזר והסלק, התלתן והראש, אל מול פני המשפחה, אל מול התמונה האוהבת, הכואבת, העוטפת, החסרה כל כך, אל מול השבר והכאב שאינו מרפה, אינו מרפא, הכאב שאין לו סוף, כאב החיים.
אל מול הכיסא הריק, החלל העצום, ניצבים במלא חיותם הזיכרונות והגעגועים, הזיכרונות של עידו התינוק היפה שכולו אושר, הילד המתוק שכולו שמחה, הנער התוסס שכולו אורות, הבחור היפה שכולו אהבה. ניצבת הגיטרה, השירה, החיוכים, ה"לחיים", הרעות, ניצבים החלומות שהספיק להגשים, החלומות שהותיר לנו לממש.
והגעגוע, אוהו הגעגוע, בכל רגע, בכל דקה, בכל שעה, בכל יום, בכל פסיעה ובכל נשימה, הרוח הגדולה, הגבוהה, הרוח היהודית הישראלית, רוח העוז והגבורה שהפיח עידו באוהביו, בחבריו, במשפחתו, באומה כולה, מנשבת במלא עוזה, במלא תפארתה, במלא חיותה.
השנה בחרתי לשלוח איגרת ברכה, לא במסרון אלא בתמונה ממש, תמונת אב ובן, תמונה שכולה אהבה, תמונה שכולה לב, תמונה שכולה חיים, תמונה שכולה חיבור, תמונה שכולה. לחיים עידו, לחיים עידודו, לחיים גיבור ישראל, שנה טובה, פזר זהרורי חיים על אימא ואבא, האחות ובת הזוג, פזר טללים של אהבה על עם ישראל.
לך עידו תשוקתי, "לְךָ שִׂבְרִי רְפָא שִׁבְרִי וְאֶת צִירִי וּמַכָּתִי, לְךָ אֶהֱמֶה וְלֹא אֶדְמֶה עֲדֵי תָּאִיר אֲפֵלָתִי, לְךָ נֶצַח בְּךָ אֶבְטַח וְאַתָּה הוּא אֱיָלוּתִי, לְךָ אֶזְעַק בְּךָ אֶדְבַּק עֲדֵי שׁוּבִי לְאַדְמָתִי, לְךָ אֲנִי בְּעוֹדִי חַי וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי."
עת שערי רצון להיפתח.