כידוע ישראל תקפה בדוחה בניסיון לחסל את ראשי החמאס בעיצומו של מו"מ בינה לבין החמאס על החזרת החטופים הישראלים שבשבי החמאס. תקיפה זאת מעוררת שתי שאלות - האם ישראל פעלה בתום לב במהלך המו"מ בינה לבין ארגון הטרור והשאלה השנייה - האם יש חובה כזאת במשפט הבינלאומי, היינו האם מדינה חייבת לנהוג בתום לב במו"מ עם ארגון טרור. על החובה לנהוג בתום לב במו"מ אין חולק כשמדובר במשפט האזרחי הפרטי. חובה זאת מעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי). עם זאת כשמגיעים למשפט הבינלאומי ולמו"מ עם ארגון טרור הדברים מורכבים יותר. ארגוני טרור לא מקיימים שום דין ונשאלת השאלה אם ראוי לנהוג מולם בשקיפות ובהגינות כשהם עצמם בזים לכללים האלה ורוצחים על ימין ועל שמאל. לא מצאתי דיון בפסיקה הישראלית בנושא זה. הפסיקה קבעה שעל המאבק של ישראל בארגון החמאס חל המשפט הבינלאומי והדין הישראלי, אך אין התייחסות לסוגיית תום הלב. גם במשפט הבינלאומי לא מצאתי התייחסות ישירה לשאלה. השיקול בעד הוא שלא ייתכן חוזה ללא משא-ומתן בתום לב. אם רוצים להגיע להסכם עם ארגון טרור אי-אפשר למנוע במתכוון את עשייתו. שליחת מפציצים לחסל את ראשי החמאס בעיצומו של מו"מ לשחרור החטופים שללה כל אפשרות להגיע להסכם על שחרורם. מצד שני אי-אפשר להתעלם מאופיו הרצחני של הארגון, ולדרוש מהמדינה תום לב כשהיא נאבקת בארגון מרצחים לא נשמע מציאותי. לדעתי מדובר בשאלה פתוחה במשפט הבינלאומי ודעתי היא שהחובה לנהוג בתום לב במו"מ עם ארגון טרור היא צורך פרקטי, כדי לאפשר הגעה להסכם, אך השאלה אם יש חובה משפטית לנהוג כך היא שאלה קשה. אולם דבר אחד לא יכול להיות שנוי במחלוקת. המדינה חייבת להגן על אזרחיה החטופים ולעשות כל מאמץ כדי להחזירם מהשבי. זוהי חובה משפטית שמעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 4 קובע - "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו." ס' 11 קובע - "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה." לפיכך, המסקנה החד-משמעית היא שהמדינה היפרה את חובתה להגן על החטופים כשחיבלה במו"מ.