צום גדליה, שחל ב-ג בתשרי ונקבע לזכר רצח גדליה בן אחיקם לאחר חורבן הבית הראשון, איננו רק אירוע היסטורי. הוא תמרור אזהרה שנוגע לכל דור מחדש. גדליה נרצח לא בידי אויב חיצוני אלא בידי יהודים, מתוך אידיאולוגיה שנתפסה בעיני הרוצחים כ"טהורה" ונאמנה יותר לדרך האל. התוצאה הייתה אובדן שארית הריבונות היהודית בארץ והעמקת הגלות. במילים אחרות: לא נבוכדנצר החריב את התקווה האחרונה, אלא הקנאות הפנימית. כשמביטים בישראל של 2025, קשה להתעלם מההקבלה. הימין המשיחי, שבטוח כי בידיו מפתח הגאולה, מוביל מהלך מסוכן של פירוק אחריות לאומית לטובת אמונה עיוורת. במקום להעמיד לנגד עיניו את טובת כלל האזרחים, הוא עסוק בהגשמת חזון צר - על חשבון הביטחון, הכלכלה, המעמד הבינלאומי והלכידות החברתית. התוצאה גלויה לעין: ישראל חלשה יותר מול אויביה, מבודדת יותר בקהילה הבינלאומית, מפולגת יותר מבפנים. הבטחות לחזון גדול מתנפצות אל מציאות יומיומית של הסלמה ביטחונית, שחיקה כלכלית ואובדן אמון במוסדות הדמוקרטיים. גם אם הכוונות עטופות בלשון אמונה, המעשה בפועל הוא חבלה בריבונות ובחוסן הלאומי. המסר של צום גדליה נותר רלוונטי: האיום המסוכן ביותר על הבית היהודי איננו בהכרח מבחוץ - לא אירן, לא חמאס, לא חיזבאללה - אלא מבפנים. כאשר משיחיות מחליפה אחריות, כאשר אידיאולוגיה קנאית גוברת על שיקול דעת ממלכתי, הסכנה לריבונות היא ממשית. הלקח שעלינו לשנן היום פשוט: מדינה יהודית אינה יכולה לשרוד רק על בסיס שנאה לאויב או על חלומות גאולה. היא חייבת להתבסס על אחריות, מתינות ויכולת להכיל שונות. צום גדליה מזכיר לנו מה קורה כשהשנאה הפנימית גוברת על הדאגה המשותפת. זוהי לא רק היסטוריה - זו אזהרה חיה, כאן ועכשיו.