הנשיא האמריקני הראשון שזכה בפרס: תיאודור (טדי) רוזוולט. הוא היה לוחמני, "נושא מקל גדול דבר בלחש", אבל דווקא קיבל פרס על תיווך לשלום. רוזוולט תיווך לסיום מלחמת רוסיה–יפן (1904–1905). השיחות בפורטסמות' שברו קיפאון דמים, והובילו להסכם שלום היסטורי. בזכותו ארה"ב נכנסה לראשונה ככוח דיפלומטי גלובלי. ועדת נובל כתבה בטיעוניה לקבלת הפרס כי הוא ניתן לו: "על נחישותו להביא שלום בין מעצמות יריבות". בתמונה במרכז בין המשלחת היפנית לזו הרוסית. הנשיא וודרו ווילסון, ניסה אחרי מלחמת העולם הראשונה לעצב סדר עולמי חדש. הוא הציע את תוכנית "14 הנקודות": כולל זכות לעמים להגדרה עצמית. הרעיון הכי חשוב: הקמת "חבר הלאומים" שיאפשר את התעוררות הרעיון הלאומי שעל גביו יפתרו מדינות בעיות תחת מטריה דיפלומטית אחת.

פרדוקס: הסנאט האמריקני עצמו, תחת התנגדות ציבורית עזה סירב לאשר הצטרפות לארגון כמחויב בחוקה… ווילסון נשאר מחוץ למשחק. ובכל זאת ועדת נובל (1919) העניקה לו את הפרס, על "חזון בינלאומי לשלום", גם אם אמריקה לא מימשה אותו. ועדת נובל לשלום הכריזה באוקטובר 2009 על זכייתו של ברק אובמה, פחות משנה לאחר היבחרו לנשיא על רעיון. בנימוק הרשמי היא ציינה: "על מאמציו יוצאי הדופן לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין עמים. הוועדה ייחסה חשיבות מיוחדת לחזונו ולעבודתו למען עולם ללא נשק גרעיני." ג׳ימי קרטר (2002) - קרטר זכה בפרס רק עשרות שנים אחרי כהונתו, על עבודתו כאזרח פרטי. "הקרטר סנטר" שלו קידם זכויות אדם, בריאות עולמית, פיקוח על בחירות, וגישור בסכסוכים וגם הפך אויב מר של ישראל בשנותיו האחרונות (נפטר בתחילת השנה). ועדת פרס נובל (2002) כתבה בהסברים להענקת הפרס: "על תרומתו העקבית למציאת פתרונות בדרכי שלום לסכסוכים בינ"ל ולחיזוק דמוקרטיה".

ארבעה נשיאים אמריקנים זכו עד כה: רוזוולט (תיווך), וילסון (חזון בינ"ל), קרטר (עבודה אזרחית), אובמה (תקווה פוליטית) ומה עם דונלד טראמפ? דונלד טראמפ רואה עצמו מועמד טבעי. מאז תחילת כהונתו דיבר על "זכאותו לפרס". בין היתר בקדנציה הראשונה היה אחראי על השכנת שלום בין אתיופה לאריתראה (עליו זכה ב-2019 רק ראש ממשלת אתיופיה, אביי אחמד בפרס, שמאז הספיק כבר לצאת למלחמות חדשות...) וכמובן, איך לא, השכנת הסכמי אברהם שחיברה בין ישראל למדינות המפרץ בהסכם היסטורי ויוצא דופן. מאז הביא להפסקת אש/שלום בתאילנד-קמבודיה, רואנדה-קונגו, הודו-פקיסטן (אם כי הודו מסרבת לתת לו קרדיט ו-"זכתה" ל-50% מס כעונש, ופקיסטן הגישה מועמדתו ובאיחור לוועדת הפרס), סרביה-קוסבו, ישראל-אירן וגולת הכותרת, הסכם שלום בין ארמניה לאיזברג'אן שהיה זירה מדממת במשך עשרות שנים.

טראמפ משוכנע, במיוחד לאור העובדה כי אובמה הנמסיס שלו, שקיבל פרס נובל רק על "רעיון", הרי ש-לו, מבשר השלום הגדול, מגיע גם מגיע. האובססיה שלו לפרס, כפי שהצגתי כבר בשבוע שעבר שהוא נבחר מקושרת אצלו להבנה כי זכייה בפרס נובל מביאה לצידה "חיי נצח", בהיכל התהילה של נשיאי ארה"ב וכמי שמשקיע זמן רב בנושא, הוא זכאי לקבלת פרס. עוקבי מכירים את הניתוח הזה מיומו הראשון שנבחר לקדנציה השנייה, פה ראיון מ-I24 בשבוע שנבחר, שבו אני מתאר את הציר של הנובל במעשיו. חברתי היקרה הפרופ' ענת אלון בק מתארת בראיון שלה לאילה חסון כיצד הניתוח שלי הניע אותה כראש ביה"ס למשפטים של אוניברסיטת CASE בקליבלנד (ואחת משבע קטגוריות שרשאים להגשת מועמדות) שהגישה (ובזמן!) את המועמדות שלו לוועדת הפרס על הסכמי אברהם ושחרור חטופים. הנחת היסוד בעבודה שלי על ניתוח מניעי הפעולה של טראמפ, הפכה למוסכמה כלל עולמית, כפי שבאה לידי ביטוי בהגשה "רעיונית" (שכן המועד כבר חלף) של הנשיא לוועדת הפרס ובכלל זה הגשה של מדינות דוגמת קמבודיה, פקיסטן, קונגו ו...ישראל לקבלת הפרס.

לאחרונה היה זה הנשיא מקרון שאמר לטראמפ כי אם הוא רוצה נובל הוא חייב לגמור את המערכה בעזה, כמי שמרים לו (באוקראינה כולם מבינים שלא תהיה הבקעה עד כינוס הוועדה השבוע) רגע לפני קו הסיום להאיץ תהליכי סיום המלחמה ולסחור איתו באופציה הזו של זכייה בפרס, מה שמסביר את ההאצה התהליכית של נושא הנובל האובססיבי כל כך בסדר היום של הנשיא. עד כמה זה אובססיבי? לדוגמה, להתקשר ולאיים על שר האוצר הנורווגי במהלך שיחה "אקראית" (כמובן) על נושא מכסי מגן, וכאמור ההענשה של הודו, בחוסר המוכנות של מודי, להכיר בחלקו של טראמפ בסיום המלחמה עם פקיסטן. אנשי ממשלו לא חוסכים בהכנת "תיק לוועדה" שבו הם מסבירים באריכות וכעדות יד ראשונה, של מזכיר המדינה איך הנשיא המיר את Art of the Deal לאומנות של The art of the peace ולמרות שבתחילת הדרך היו רבים שפקפקו בתזה שלי כי "נובל זה פרס פרוגרסיבי" היום זה עובדתי.

מה יקרה אם לא יזכה בפרס? קודם כל ממש תלוי מי יזכה... אם זה יהיה מוסד של האו"ם ובדגש מיוחד על אונרא, הרי שאני מעריך שטראמפ יפעל אקטיבית לסגירת האו"ם בכל וקטור פעולה אפשרי, החל מהפסקת הזרמת כסף בכלל, דרך גירוש ממנהטן והקשת רחבה. אם לא, ימשיך לפעול לקראת שנה הבאה לזכייה בפרס. האירופים מצד שני, שיהיו חתומים על אי-הענקת הפרס לטראמפ, יצטרכו להתמודד עם ההשלכות של זה, בשורה ארוכה של גבולות, שמתחממים כעת באמצעות מלחמה "מתחת לרדאר" של פוטין, שיכולה בקלות להתחמם למלחמה בערים בהם לא תורגלה ירידה למרתפים מאז מלחמ"ע ה-2 (אם יש בכלל כאלה) לבד...