אלוהים, כמשל, מתאר את הנטייה הפסיכופתית להשמדה-עצמית. תחילה, מתואר אלוהים כדגם של אישיות פסיכופתית כשהוא מבקש מנתיניו נאמנות מוחלטת, וכניעה לרוע המוחלט, חסר המוסר והערכים. באופן סמלי מצווה אלוהים על נתיניו לפגום באיבר ההולדה של הזכרים בתמורה להסכם, שתמורתו יקבלו את ארץ-ישראל, בתנאי שישמידו את כל תושביה. בהמשך מבקש אלוהים מבכיר מעריציו לשחוט את בנו, כעדות לנאמנותו. זה המודל המוסרי עליו מושתתת הדת היהודית. לא מעט פעמים השמיד אלוהים קבוצה שלמה של בני-אדם, כדגם למוסר הפסיכופתי שמבקש להשתלט על טבע האדם. בפעם הראשונה מבקש אלוהים להשמיד את כל בני-האדם באמצעות המבול, כדי לחסל את ה"חָמָס" "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ" (בראשית, פרק ו, פסוק יג). בפעם השנייה השמיד אלוהים את כל תושבי סדום ועמורה בשל חטאיהם. אברהם בן המאה, שמאוחר יותר יהיה מוכן לשחוט את בנו ללא מחאה או ויכוח, רצה להציל את אחיינו לוט, וניהל עם אלוהים ויכוח מוסרי. "אם תהרוג את כולם", הוא טען, "ימותו גם החפים מפשע. האם אינך מבחין בין רשעים לבין צדיקים?" אלוהים נמנע מתשובה חד-משמעית, ובחר להשתעשע באברהם. "האם תהרוס את העיר אם יהיו בה חמישים צדיקים?" הוא מתריס, ואלוהים מבטיח לו שלא יחריב. "ואם יהיו בה ארבעים וחמישה?" הוא ממשיך, ושוב מבטיח אלוהים שלא יחריב. "וארבעים?" שוב אותה התשובה. "ושלושים?" "ועשרים?" אלוהים מבטיח שלא יחריב. "ועשרה?" אלוהים מבטיח שלא יחריב, אבל נמאס לו והוא הולך להחריב את סדום ועמורה." הסיפור עוסק במקח וממכר, שכל מטרתו להציל את לוט, אחיינו של אברהם, ולא במוסר. הרי בתוך העסקה לא כלולים הנשים והילדים החפים מפשע, אליהם מתייחסים אלוהים ואברהם כאל אובייקטים, או כאל 'נזק אגבי'. הפסיכופתים חסרי אמפתיה, והם מתייחסים לבני-אדם אחרים כאל אובייקטים, בדיוק כמו אלוהים. אפשר להזכיר השמדות נוספות בהן רצח אלוהים גם אנשים חפים מפשע: הוא רצח את כל התינוקות הזכרים במצרים, והוא השמיד כשלושת-אלפים מבני עמו הנבחר לאחר שבנו את עגל הזהב, והוא השמיד את קורח ועדתו והרג עוד אלפים מהם שעבדו עבודה זרה במדבר. הוא ציווה להשמיד את עמלק ולהשמיד גם את כל העמים שישבו בארץ כנען, כפי שציווה על יהושע. אבל יהושע לא הצליח להשמיד את בני עזה, ונדמה שההשמדה הנוכחית היא המשך ישיר של הצו האלוהי.

בשנתיים האחרונות מושמדת רצועת עזה, על שני מיליון תושביה, באופן מתוכנן ואכזרי. כמעט כל בתיה ומשאביה נהרסו עד היסוד, וברגע זה נכתשת העיר עזה. מאה אלף תושבים נרצחו עד היום, והשאר ימותו כתוצאה מפציעה, מחוסר טיפול רפואי או מרעב. המעטים שיישארו בחיים יסבלו מטראומה כה קשה, עד שיהפכו למוזלמנים חסרי צלם אנושי, וחייהם לא יהיו חיים. ההשמדה עדיין לא הסתיימה, אבל לא ניתן עוד לעצור אותה. בתחילת המלחמה היו מעטים שמחו נגד רצח חפים מפשע, כמו אברהם, אבל לאט-לאט הוסרו המסיכות, ומתגלה שההשמדה היא יישום תוכניתו של בצלאל סמוטריץ' לגרש ולהכרית את ערביי ארץ-ישראל. התוכנית, שנקראה 'תוכנית ההכרעה', פורסמה בעיתון 'השילוח' בשנת 2017, כפתרון הסופי לבעיית ערביי ארץ ישראל. ברגעים אלו, לאחר שהתוכנית יושמה בהצלחה בעזה, היא הולכת ומסלימה גם בגדה המערבית. כדאי לשוב ולקרוא את תיאור השמדת סדום ועמורה. התיאור מתחיל כפעילות שמימית, אלוהית: "וַיהוָ֗ה הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן-הַשָּׁמָיִם". מיד לאחר המתקפה הרצחנית של החמאס על יישובי הדרום החל חיל-האוויר במימוש הדוגמה האלוהית, בהשמדה מדויקת ואיטית של עזה: כל המבנים הציבוריים, בנייני הממשל, בתי-החולים, האוניברסיטאות, המסגדים, בתי-הספר, וכן כל תשתיות הקיום ובהם המים, החשמל והביוב. תהליך זה נמשך עד לשבועות האחרונים. אלוהים לא הסתפק בהפצצה האווירית: "וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה". גם צה"ל לא הסתפק בחורבן הנורא שהמיט חיל-האוויר על עזה. הוא גייס מתנחלים חסרי אמפתיה וחמלה כדי שיהרסו, באמצעות דחפורי ענק, את מה שנותר מן ההרס, עד היסוד, במטרה למנוע כל אפשרות לשקם את רצועת עזה ותשתיותיה. החורבן בעזה חמור בהרבה מן החורבן בהירושימה ובנגסקי לאחר הטלת פצצות האטום על-ידי ארצות-הברית. לאחר תיאור מעשה ההרס האלוהי הנורא מתאר הסופר המקראי את אברהם, החוזר אל המקום שממנו צפה עם מלאך האלוהים בסדום ועמורה לפני החורבן. בגאונותו, נמנע הסופר המקראי מלתאר את רגשותיו של אברהם. ובאמת, אין תיאור שיבטא את הזוועה שבמעשה ההשמדה של סדום, כפי שלא ניתן לתאר את הזוועה שבהשמדת מיליוני שחורים שנחטפו לשמש עבדים באמריקה או את הזוועה שבהשמדת יהודי אירופה. כמו אברהם גם אנחנו צופים עכשיו בעשן שעולה מעזה השרופה, במרחק נסיעה קצרה מן המסעדות של תל אביב והישיבות של חברון: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם אֶת-פְּנֵי יְהוָֽה׃ וַיַּשְׁקֵף עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל-כָּל-פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר, וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁ". כל מי שיביט בצילומי האוויר של גוגל, יגלה איך הנוף העירוני של עזה הפך לתמונה מטושטשת של חורבות. המלחמה בעזה, אינה מלחמה של מדינת-ישראל בלאומיות הפלשתינית החדשה, שהחלה בתחילת המאה-העשרים, ונמשכה בגירוש מאות אלפים מבתיהם בשנת 1948 ובהרס של מאות ערים וכפרים ושרידים היסטוריים ותרבותיים. זו אינה מלחמה לאומית. האירוע הזה הוא השלב האחרון במאבק בין האישיות הפסיכופתית של האל היהודי, המתגלמת בדת היהודית ובמנהיגיה הפסיכופתיים ומאמיניה הקיצוניים לבין ציבור קטן שבחר בערכים מוסריים, הומניים, חופשיים, כחלק מן הציוויליזציה האנושית. הסיפור של השמדת סדום ועמורה זהה לזה של השמדת עזה, שגם הוא מסתיים בניצחונו של האל הפסיכופת ושל עדת מעריציו, בשעה שהציבור האחר נכנע וויתר על ערכיו. מטוסי צה"ל השמידו את כוח ההתנגדות הטרוריסטי בימים הראשונים של המלחמה, ומאז נלחם הצבא באזרחים, והוא משמיד אותם ואת בתיהם ואת משאביהם באופן מתוכנן וקר רוח. מאות אלפי החיילים שנשלחו לעזה אינם נלחמים במחבלים אלא באוכלוסייה מורעבת וגוססת. הניצחון הדתי אינו נצחונו של האל הפסיכופתי הדמיוני. זהו ניצחון זמני של החלק האפל בטבע האדם. אבל הפסיכופתים ריקים מתוכן. הם פרזיטים המתקיימים בזכות מה שהם שודדים מאחרים, כמו המטפסים הטפילים החונקים עצי ענק ביערות העד, חוסמים את האוויר והאור עד שהם מרוקנים אותם מחיים והם מתים ונופלים. אולי עכשיו הגיע זמן הגלות.