דייל צ'יהולי מוכר לקהל הישראלי מביקורים בתערוכות בחו"ל ומכמה תערוכות שלו שהוצגו כאן, בין היתר במוזאון מגדל דויד בירושלים. הצורות המיוחדות של עבודותיו, ואהבתו לצבע ולאור ולקשר ביניהם, הובילו אותו ליצור, לצד העבודות במידת גודל קונבנציונלית, פרויקטים סביבתיים גדולי ממדים. יש לו מספר סדרות, לדוגמה, סדרת ה"מגדלים" שהיא בעצם הרחבה של הסדרה הוונציאנית שמקורה בכדי ארט נובו ונציאניים, אותם הוא הופך מכלים לפסלים. לדבריו: "רעיון המגדל בא לי מהתבוננות באחת הנברשות שלי. הסתכלתי עליה וחשבתי איך היא תיראה במהופך". הוא מנתק נברשות מתפקידן השימושי והופך אותן לפסלים סביבתיים. הם הופכים לאסמבלאג'ים הניצבים על מקומם כשהם קוראים תיגר על כוח הכבידה ונותנים לאור המקיף לחדור דרכם. הם נראים כמגדלים עטורי פרחים, הנבנים מלמטה כלפי מעלה בהם משולבות צורות טבעיות.

דייל צ'יהולי מוכר לקהל הישראלי מביקורים בתערוכות בחו"ל ומכמה תערוכות שלו שהוצגו כאן, בין היתר במוזאון מגדל דויד בירושלים. הצורות המיוחדות של עבודותיו, ואהבתו לצבע ולאור ולקשר ביניהם, הובילו אותו ליצור, לצד העבודות במידת גודל קונבנציונלית, פרויקטים סביבתיים גדולי ממדים. יש לו מספר סדרות, לדוגמה, סדרת ה"מגדלים" שהיא בעצם הרחבה של הסדרה הוונציאנית שמקורה בכדי ארט נובו ונציאניים, אותם הוא הופך מכלים לפסלים. לדבריו: "רעיון המגדל בא לי מהתבוננות באחת הנברשות שלי. הסתכלתי עליה וחשבתי איך היא תיראה במהופך". הוא מנתק נברשות מתפקידן השימושי והופך אותן לפסלים סביבתיים. הם הופכים לאסמבלאג'ים הניצבים על מקומם כשהם קוראים תיגר על כוח הכבידה ונותנים לאור המקיף לחדור דרכם. הם נראים כמגדלים עטורי פרחים, הנבנים מלמטה כלפי מעלה בהם משולבות צורות טבעיות.

בעקבות יצירות אלו יצר בשנת 2010 את אחד מפסלי הזכוכית גדולי הממדים שלו "מגדל נטיפי הקרח" בצבע כחול-לאפיס לזולי (גובה 421 ס"מ, רוחב 198 ס"מ, עומק 183 ס"מ). את סדרת "איקבנה" יצר בעקבות ביקור ביפן והתוודעות לצורות ולפילוסופיה של תורת סידור הפרחים היפנית-האיקבנה, הוא הכניס לאוצר הדימויים שלו גם את הגבעולים הארוכים והעלים המלבלבים הניצבים באגרטלים. לדעתו, הוא כאמן ניחן בעודף של אנרגיה אותה הוא מתעל ליצירה ופועל מתוך דחף אינטואיטיבי, כמו ג'קסון פולק - אחד האמנים המייצגים ביותר את תחום האומנות ה"מחוותית", בתחום הציור. כדאי לציין שמלבד כלים, פסלים, ואסמבלאג'ים עשויי זכוכית שהאור משתקף דרכם, ישנה קטגוריה נוספת של יצירות מצוירות - "רישומים". הסדרה התפתחה מההוראות הכתובות שהיה נותן לאנשים שעבדו בסדנת ניפוח הזכוכית שלו. הן חרגו מתפקידם המקורי כהוראות ביצוע והפכו ליצירות אקספרסיביות ספונטניות.

הצייר היהודי-צרפתי דניאל אנקווה שציוריו תלויים על קירות הגלריה, משלב בין צבע חומרי-צבע שמן, וזמן. הוא תופש את הרגע החמקמק בו האור הופך לצבע ו"מנציח את התנועה בין הופעה והיעלמות". הוא מצייר בעיקר את בני משפחתו ואנשים מוכרים לצד ציורי דוממים, ירקות וכו'. הוא מעביר את נוכחותם של הנושאים המתוארים, אותם הוא ממזג עם הרקע ללא קויו מתאר מוגדרים. הוא מניח את הצבע בזהירות ובדקדקנות, במשיכות מכחול קטנות וסדירות, בהם מונחים צבעים שונים אחד ליד השני ומתמזגים על רשתית העין של המתבונן. יש ריכוז יתר של הגוונים הבהירים והלבנים בחלק העליון של הציורים. יצירת הקוקטיל הוויזואלי של הצבעים, על-ידי הפרדת הצבע למשיכות מכחול קטנות, מתכתבת עם משיכות המכלול של אימפרסיוניסטים כמו אלפרד סיסלי, הדיביזיוניסטים כמו ג'ורג סרה ואומנים כמו אוסקר קוקושקה ואומברטו בוצ'יוני בציורו "התעלה הגדולה בונציה" משנת 1907 (ראו צילום). כשהמגמה של כולם לתפוש את הרגע החולף ולנסות להעביר את האיכות החמקמקה של האור המיוחד הקיים באותו רגע.