אני לא יודע מה חשב בליבו כל ישראלי שצפה במסיבת העיתונאים של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו בבית הלבן (29 בספטמבר). אני צפיתי בשני האישים וראשי נדד ל-28 ינואר 2020. אז, רגע לפני שהקורונה פרצה לחיינו, טראמפ השיק את עסקת המאה. בחדר הסגלגל ישבו מקורבים שמחאו כפיים וגם שגרירי בחריין ואיחוד האמירויות בוושינגטון, רגע לפני שהסכמי אברהם באו לאוויר העולם.
הדמיון בין שתי מסיבות העיתונאים של ינואר 2020 וספטמבר 2025 מדהים: עומד אדם שמחזיק בתפקיד החזק ביותר בעולם המערבי ועושה עסקים. עם עצמו ועם חבריו. את הכלה אגב הוא שכח להזמין לאירוע, והכלה, למי שלא הבין היא חמאס. ממש כמו אז, בעסקת המאה, שהכל נעשה מעל ראשה של הרשות הפלשתינית ואבו מאזן, שעדיין איתנו. ככה זה במערב. אתה שולף ראשון וקובע את כללי המשחק. למה? כי אתה חזק ויכול. אלא מה? מנגד ניצב אויב, חלש, מרוסק צבאית אבל לא רוחנית, שהלך הרוח שלו, שבמרכזו תחושת קורבן נצחית, אמונה בניצחון ובצדקת הדרך וגם, כן, גם עמידה איתנה, מנתבים את המחשבה שלו למקומות, שלא בטוח שטראמפ רוצה להגיע אליהם. אם אתם לא זוכרים, אז הנה התזכורת: מעסקת המאה לא יצא כלום. המפרציות סירבו אז לסיפוח ישראלי ביהודה ושומרון, וגם כעת הן מתננגדות למהלך.
העובדה שטראמפ מצהיר שכל המדינות הערביות והמוסלמיות (והעשירות, שהרי הכסף מונח על השולחן של טראמפ תמיד) מסכימות, היא כנראה נכונה. נכונה, בסבירות גבוהה, גם העובדה, ששליט קטר קיבל את ההתנצלות של נתניהו ויסכים לתווך עד לעסקה שתסיים את המלחמה. אבל כל זה עדיין לא מבטיח תשובה חיובית מצד חמאס. מדוע? מפני שחרף הפיחות החד בכוחה של התנועה בעזה, והעובדה שמנהיגיה בחו"ל לא מרגישים בטוחים, אפילו בדוחה, לחמאס אינטרסים משלה וחזון משלה, ואין לה כוונה לוותר עליהם.
מה בכל זאת שונה? הנחישות של טראמפ. בינואר 2020 הוא היה בשנה האחרונה שלו כנשיא בקדנציה הראשונה. עכשיו הוא בשנה הראשונה שלו בקדנציה האחרונה. איש בן 79 שיודע שזו ההזדמנות האחרונה שלו לקבל פרס נובל לשלום. אם לא בעבור מעורבות במתיחות בין הודו לפקיסטן, או במאמץ הסיזיפי לסיים את המלחמה באוקראינה, אז במזרח התיכון. כי מי יהיה ראוי לקבל פרס נובל לשלום יותר ממנו, אם יצליח לשים קץ לסכסוך שנמשך עשרות שנים בין שני צדדים שנאבקים על עצמאות וריבונות באותה טריטוריה.
אם נתעלם מהסגנון הנרקסיסטי הבוטה של טראמפ, חשוב לשמור על אופטימיות זהירה בכל הנוגע למחויבותו לסיים את המלחמה, ובכלל זה להשיב את החטופים מרצועת עזה. המחויבות הזו לא נובעת מחיבת יתר לישראל או לפלשתינים, אפילו לא לקטרים. שורשיה נעוצים בפוטנציאל שטראמפ מזהה עבורו, באופן שהוא יגרוף רווחים כלכליים עבורו ועבור ארה"ב וימותג כנשיא האמריקני, שגם אם לא הביא שלום, לפחות סיים (זמנית?) את מעגל הדמים הנוכחי בין ישראל לפלשתינים.
מילה על נתניהו. מעקב קרוב אחר החלטותיו המדיניות מאז 1996 מגלה שהוא רחוק מדגם המנהיג האמיץ. העובדה שצלצל לשליט קטר והתנצל היא פגיעה לא רק במעמדו האישי אלא בתדמיתה של ישראל שנאלצת להתנצל על החלטה (טקטית) להרוג מחבלים שמתחבאים בקטר. אלא מה? כאשר טראמפ יושב לידך ודורש ממך להתנצל ואתה, כראש ממשלת ישראל, מבין את מגבלות הכוח ואת ההזדקקות שלך לקטרים כמתווכים, אין לך ברירה. אתה חייב להתנצל ולקבל את העובדה שההתנצלות מתועדת.
סיפור ההתנצלות ייזכר כקוריוז, אבל הוא מסמל את המורשת המנהיגותית של נתניהו: אני לא מחליט. לא בנושאים מדיניים מול הפלשתינים. זה בדיוק מה שקרה עכשיו: דונלד טראמפ, טייק 2, לקח את המושכות והחליט בשבילנו, הישראלים, כיצד ייראה היום שאחרי בעזה. תתפללו חזק ביום הכיפורים, וגם אחר כך, שזה יצליח. צום קל ומועיל.