הרג של ילדים אינו ניצחון. הרעבה של אזרחים אינה יכולה להיות ניצחון. שניהם מרחיקים את ישראל לא רק מניצחון מוחלט, חלומו של בנימין נתניהו, אלא מניצחון בכלל, לא סתמי ולא אגבי. הרג ובהרעבה, כפי שניתן להבין שמתחוללים ברצועת עזה, קשורים בעבותות למעשי פשע, שאין שום אפשרות לכפר עליהם מחד ולסלוח עליהם מאידך. אין בהם שמץ קל של ניצחון.
לפי תפיסתי, ממשלת ישראל בראשות נתניהו הצליחה, לכאורה, לחצות את כל הגבולות שמגדירים ומפרידים בין מלחמה לרצח עם. מה שקורה ונתמך במלואו על-ידי ממשלת וכנסת ישראל, ואחוז לא קטן מאזרחי ישראל, לא יוכל לעבור ללא תגובה של אומות העולם. מסע הסירות מאירופה לישראל מהווה דוגמית קטנה למה שאזרחי מדינות שונות בעולם יכולות לעשות.
השאלה היחידה שתיוותר היא, מה באמת תהיינה התגובות הללו. כפי שמסתמן, ההחלטות לגבי עוצמת התגובות לא תהיינה בתחומי השליטה המלאה של מדינת ישראל, וככל שעובר הזמן, ולא חל שינוי מהותי בדרך שבה ישראל נוהגת בעזה נראה שרמת התגובות תעלה והן תהיינה יותר קשות, ואף אולי קשות מנשוא. בניית מערכת יחסים בין מדינות לוקחת זמן רב, אך כדי לפרק אותה, די בהחלטה אחת וברגע אחד.
אני תקווה שלאחר נאום טראמפ המצב יישתנה, ולא, ישראל תהייה תקועה בבעיה בינלאומית מורכבת ביותר, שתשפיע על כל דבר במדינה לשנים רבות, ואולי רבות מאוד. עד כדי כך שלא בטוח שמדינת ישראל תמשיך להיות המעוז של יהודי העולם.