בחלוף שנתיים לאסון הלאומי ולמלחמת 7 באוקטובר - זהו השם הראוי שייקבע - אנו ניצבים על מפתן סיומה. אולי, כי מה שקורה במזרח התיכון נשאר במזרח התיכון. אבל אם נחשוב אופטימיות אזי התקווה תחל להפציע. ואז, כאשר אחרוני החטופים יעלו לאור העולם מהתחתיות החשוכות של מנהרות החמאס ויהיו ביניהם שלדי אדם מהלכים שראינו בתמונות ובסרטוני החמאס ומקרוב בין אלה שחזרו בעסקה הקודמת, יעלה לנגד עיני זיכרון רחוק: שלדי האדם ששרדו את מחנות המוות של הנאצים. מעל כולם הזדקרה השאלה מדוע לא הפציצו את אושוויץ. בשנת 1978 נחשפו לראשונה בארה"ב תצלומי אוויר של מטוסים אמריקנים מעל מחנה ההשמדה הגדול ביותר, שבוצעו במהלך חודשי אביב סתיו 1944 כאשר מאות אלפי יהודי הונגריה הובלו לשם ברכבות למותם. במסמכים מסווגים שנלוו לאותם תצלומים נאמר כי הפצצת המחנה מעולם לא נשקלה, בין היתר בשל הנימוק כי הייתה מסיטה את חילות האוויר מהיעדים האסטרטגיים בדרך להכרעה מהירה של מכונת המלחמה הנאצית. ככל שהיה ידוע אז, באושוויץ לא נמצאו אזרחים אמריקנים ולא היה ידוע עדיין על היקפי ההשמדה האמיתיים שבוצעו שם במשך שנים. התצלומים זכו לחשיפה רחבה לאחר שהנשיא ג'ימי קרטר העביר אותם לאלי ויזל שבעצמו שרד את התופת באושוויץ. מכאן לעניינינו: ההימנעות של בנימין נתניהו להציב את שחרור החטופים בני עמו בעדיפות ראשונה גם במחיר של סטייה מהקביעה החוזרת של נצחון מוחלט כבר בראשית המלחמה ובחודשים שיבואו, תירשם בתור הכשל השני לאחר הכשל של אסון 7 באוקטובר, כי אז לא היינו מקבלים חזרה חטופים עם עור ועצמות ואת מספר החללים שמתו בתוך המנהרות. וכמה אירוני היה שנתניהו עצמו חזר על הציווי היהודי במקרים דומים: כאשר הודיע לממשלה על ההסכם להחזרתו של גלעד שליט משוביו אמר: "עם ישראל הוא עם מיוחד. אנחנו ערבים זה לזה. כמו שאמרו חכמינו, 'כל המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו'." כאשר נגיע לרגע השחרור המיוחל נזכור כי זה קרה בעיקר בעקבות עוד טעות אסטרטגית של נתניהו שתהפוך את המלחמה על אלפי קורבנותיה ומה שקדם לה לפרק עגום בחייו הציבוריים: ברצותו להוכיח כי אין מכשול בפני כוונתו לנקום בחמאס, ברתמו את הכוח לפני המוח, נתניהו לא התחשב בדעת צמרת מערכת הביטחון והורה על הפצצת מקום מושבם של ראשי החמאס בדוחה, קטר. התקיפה לא צלחה (יום אחד יוודע מה היו הסיבות) והפכה גשר אחד רחוק מדי מבחינתו של נתניהו. גם אם הייתה משיגה את מטרתה, חיסולם של ראשי המרצחים, היא הייתה גורמת לנזק מדיני רציני מאוד בשל הטעות הקשה שלו בהערכת מעמדה וחשיבותה של קטר בעיני טראמפ. כמו טירון יישם נתניהו את התובנה כי "חכם לא נכנס לצרות שפיקח יודע לצאת מהן." התוצאה הישירה הייתה שיחת טלפון שטראמפ כפה על נתניהו בה התנצל בפני ראש ממשלת קטר על ההפצצה כאשר כל בכירי הממשל שלו צופים ומאזינים. בשפה המקובלת זה היה זובור פומבי. וכדי להשלים את המהלך התחייב טראמפ בצו נשיאותי להגן מעתה על קטר מפני כל התקפה חיצונית בהבהירו היטב מה דעתו על התקיפה בדוחה. מבחינתו של נתניהו המשמעות הטרגית היא שראשי החמאס המתגוררים בדוחה זכו בפוליסת ביטוח אמריקנית ויכולים מעתה להתהלך בחוצות העיר ללא חשש מידה הארוכה של ישראל. רוצה לומר, ללא קשר למה שיקרה ברצועת עזה ראשי החמאס יוכלו למשוך בחוטים של הארגון מרחוק.

מלחמה שהפכה להרפתקה טרגית

בחודשיים שלושה הראשונים לאחר הטבח נהנתה מלחמת 7 באוקטובר מרוח גבית נמרצת גם בארץ וגם ברחבי הגלובוס. הרוחות החלו לשנות כיוון ככל שהמלחמה העמיקה והתמונות החלו לזרום מרצועת עזה. הניצחון המוחלט שנתניהו הבטיח לבני עמו החל להצטייר בהדרגה כאותו "שלום הגליל" שהבטיח מנחם בגין כמטרת המלחמה שתתגלגל למלחמת לבנון הראשונה ולשקיעה בה למשך 18 שנים. שוב עלה בזיכרון המשל הישן המוכר בתפוצות בו אחד מתאבק עם חזיר בבוץ סמיך. שניהם מתפלשים ומתלכלכים עד לשד עצמותיהם. ההבדל ביניהם שהחזיר אוהב את זה ונהנה מכך. החמאס מעצם מהותו איננו סולד מהתפלשות בבוץ וזו אחת הסיבות המרכזיות מדוע צה"ל לא הכריע אותו במשך שנתיים. למרות העליונות המוחלטת באמצעי לחימה ובטכנולוגיה מתקדמת, צה"ל מעולם לא היה ערוך למלחמה של שנים. מסיבות מובנות לא מרבים לדבר בפומבי על כך, אבל הדעת נותנת כי מלחמת ההתשה אליה נסחפנו שוחקת את יחידות הצבא בכוח אדם, נשק וציוד. בהקשר זה ראוי לציין, כי אחת הסיבות המרכזיות להפסקת מלחמת ההתשה מול המצרים ב-1970, שנמשכה באינטנסיביות כשנה וחצי, הייתה נעוצה בשחיקה דומה. בהעדר הכרעת צבאית נקלעה ישראל לפינה המגבילה אותה בתנועותיה. לפינה זו קוראים דונלד טראמפ והתלות בו של נתניהו הפכה לנתון קריטי במהלך המלחמה למרות שנאלץ להרגיל עצמו לרמת חנופה גבוהה כפי שטראמפ מצפה מקרובים ורחוקים. בתמורה הוא זכה ממנו לטפיחות על השכם, לגיבוי מוחלט מול הלחצים והגינויים של הקהילה העולמית שבלעדיו היו מורגשים וכואבים יותר. וכן, בלי התערבותו לא היו מוחזרים החטופים בינואר פברואר וללא מעורבותו הפעילה מתקני הגרעין בפורדו באירן היו נותרים על-כנם ולא מושמדים כליל לפי גרסתו. כך הפכה המלחמה תלויה במוצא פיו של נשיא ארה"ב בבית הלבן בוושינגטון ולא בהחלטותיו של נתניהו בקבינט בירושלים. ולתמיכתו של טראמפ יש מחירים כפי שנקבע באירוע דוחה. ויש עוד מחיר למלחמה, מחיר היקפי כבד מאוד המותיר את מדינת ישראל בעמדה נחותה שמעולם לא נמצאה בה: בידוד מדיני רחב היקף וסחף אנטי-ישראלי ואנטישמי שהתפשט ברחבי העולם כאש בשדות קוצים יבשים. מאז הקמתה פניה של מדינת ישראל לא היו מושחרים כמו בשנתיים האחרונות. אין כאן עניין של כשלי הסברה כפי שרבים סבורים, כיוון שבהגדרה אין מלחמה המצטלמת יפה ומפני שהיא מצטיירת בעיני מיליונים כמלחמה קולוניאלית שמטרתה לדכא את רצון הילידים המקומיים לחופש והגדרה עצמית. במובן זה מתקיים השוני בין האנטישמיות שליוותה לאורך הדורות את חיי היהודים בארצות הגולה לבין האנטישמיות הנוכחית הכורכת את מעשיה של מדינת ישראל עם היהודים החיים בניכר. לממשלה בירושלים אין כיום אפשרויות לשנות את הפרדיגמה הזו גם בסיום המלחמה שתצטייר לא כי נתניהו רצה בה אלא כי טראמפ כפה אותה עליו. יתר על כן, תדמיתה של ישראל עלולה לספוג מכה נוספת כאשר תינתן גישה חופשית לזרים להגיע לעזה ותמונות החורבן במרחבי הרצועה לצד המוני בני המקום המסכנים יציפו באלפיהם את העולם מעבר לאלה שהתפרסמו עד היום. לא רק שנתניהו ימשיך אז לטוס במסלולים עוקפים רק לארה"ב ואולי הונגריה, אלא שהחרמות על חברות, מוסדות, ארגונים, קבוצות ספורט ומוזיקה ישראלים ייפסקו באחת. אותם דברים אמורים גם לגבי הישראלי המטייל בעולם. הפיכתו למטרה לגלי שטנה בשל מעשי ממשלתו היא אחת מתוצאות הלוואי הכואבות של המלחמה שהתחילה בבכי, נמשכה בבכי ותותיר את סימניה הכואבים לדורות הבאים. למרות כל האמור כאן אין לצפות כי בנימין נתניהו ימצא את הדרך להתנצל בפני אזרחי ישראל ואין סיכוי לחשבון נפש מצידו, שלא כמו גולדה מאיר, לאחר מלחמת יום הכיפורים ומנחם בגין בתוך מלחמת לבנון הראשונה. מדכא אפילו לעלות על הדעת כי הוא היה עושה זאת אם דונלד טראמפ היה מבקש זאת ממנו. אבל אפשר להניח כי את המציאות החדשה נתניהו ינסה להמציא מחדש לטובתו. כמו תמיד. מי יאמין לו הפעם?