עו"ד עמית חדד עלה השבוע לבג"ץ עם טיעון מוכר: שוב רודפים את בנימין נתניהו, שוב מגבילים את ההגנה, שוב קושרים לו את הידיים. נדמה שהשיטה היא אותה שיטה, להפוך כל כלל בסיסי של צדק לסימן נוסף לקונספירציה. אבל השופטים אילן רונן, נעם סולברג ודוד מינץ לא התרגשו. הם לא ראו קורבן נרדף, אלא עורכי דין שמנסים לפרוץ את גבולות הסביר בשם "ההליך ההוגן". והם אמרו: די. Enough is enough. גם סנגור לא מנהל את המדינה, וגם נאשם, יהיה שמו נתניהו או אחר, לא מכתיב את סדר היום של מערכת המשפט. בעבר היה נדמה שבית המשפט העליון מתפתל סביבו, נזהר מהמעמד, מהפוליטיקה, מהתקשורת. הפעם, בפסק דין יבש וענייני, נשמע קול אחר: "מותר להציב גבולות." כן, גם לראש ממשלה. כן, גם למי שמחזיק בתואר "הנרדף הלאומי". כי האמת פשוטה: מערכת משפט לא נועדה לשרת את נתניהו, היא נועדה לשרת את הציבור. והציבור כבר עייף מהתיאטרון הבלתי נגמר הזה שבו כל חוק, כל כלל, כל פרוטוקול, הם "רדיפה", וכל שופט שלא מתיישר עם הנרטיב, הוא "שמאלן". במובן הזה, פסק הדין האחרון, שמופיע למעלה, הוא לא רק משפטי; הוא ניסיון להחזיר את ההיגיון למגרש. להגיד, בפשטות ובקור רוח: יש גבול לכל תעלול. גם מלך הקוסמים ששמו חדד חוטף מבג"ץ בעיטה ישירה בביצים. וזה כואב. באמת כואב. חייב להיות גבול בין זכויות לבין מניפולציה, בין הוגנות לבין הפיכת ההליך כולו לבמה. ואם מישהו רואה בכך, יעני רדיפה, אולי הוא פשוט התרגל יותר מדי להיות מעל החוק.