האם הטענה של בנימין תניהו, שהוא לכאורה הוטעה לאורך זמן על-ידי גורמים שונים, שר הביטחון יואב גלנט, ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר, הרמטכ"ל הרצי הלוי, וראשי זרועות ופיקודים נוספים, יכולה לעמוד לזכותו אם וכאשר תוקם ועדת חקירה לבדיקת מלחמת חרבות ברזל?
אין ספק שהתשובה הרווחת בציבור גדול, ובעיקר בקרב תומכיו, נשענת על הנרטיב שנתניהו עצמו סיפק: שיש צדק בדבריו, ושיש אף להעריך את ריסונו על שלא הקים מיד ועדת חקירה. לפי גרסה זו, הקמת ועדה הייתה מחייבת את פיטוריהם המיידיים של אותם גורמים בכירים, מה שעלול היה לפגוע במהלך הלחימה. ואכן, נתניהו פיטר את שר הביטחון, החזירו לתפקיד בלחץ ציבורי, ולאחר מכן הדיחו שוב, רק מפני שיכול היה לעשות זאת. באותה דרך הוחלפו גם בכירים אחרים, בהם רמטכ"ל, ראש שב"כ, וראשי מנגנונים נוספים.
אבל נניח לרגע שנתניהו צודק, והוא אכן רומה לאורך שנים על-ידי האליטה הביטחונית, שהציגה בפניו תמונה ורודה של המציאות. האם הדבר מצדיק את אי-הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית? הביביסטים יאמרו פה אחד, כן. מי שרימה חייב לעוף, מי שרומה, חייב להישאר.
אלא שהטיעון הזה מתמוטט תחת עקרון האחריות המיניסטריאלית, שהוא יסוד בכל משטר דמוקרטי. גם אם נניח שנתניהו הוטעה, אין מנהיג רשאי להסתתר מאחורי בורותו. ראש ממשלה נושא באחריות העליונה לביטחון המדינה ולבחירת אנשיו. הוא אינו "קורבן" של שרשרת טעויות; הוא ראש הפירמידה שבחר, מינה, ואישר את כל חוליותיה.
אם כל המערכת רימתה אותו, הוא זה שאיפשר לה להתנהל כך. אם הוא קיבל לאורך שנים מידע מוטעה, הרי שלא בנה מנגנוני ביקורת עצמאיים. ואם הוא אכן האמין בעיניים עצומות למערכת שהזהירה מפני כל ערעור על סמכותה, הרי שכשל לא רק בהבנה, אלא גם במנהיגות.
הטענה ש"הוטעיתי" היא אולי נוחה פוליטית, אך היא מסוכנת מוסרית. היא הופכת את ראש הממשלה למי שוויתר על תפקידו כבודק, כשואל, כמי שמפקח על המפקחים. היא מציירת מנהיג שנשבה בתעמולתו של מנגנון שבנה בעצמו, עד שאיבד את יכולת הביקורת והחשיבה העצמאית, אותה תכונה בסיסית שמבחינה בין שליט למנהיג.
אם כך, דווקא מתוך קבלת גרסתו של נתניהו, שמישהו רימה אותו, נובעת המסקנה ההפוכה: יש להקים ועדת חקירה ממלכתית בהקדם. לא כדי לבחון רק את מחדלי הצבא והשב"כ, אלא כדי לבדוק כיצד נוצר מצב שבו ראש ממשלה בישראל יכול היה להיות "מוטעה" לאורך שנים, מבלי להטיל ספק, מבלי לשאול, ומבלי להבין את ממדי הסכנה. אם זה קרה, זו לא רמייה. זו קריסה. ואם זה לא קרה, זו רמייה אחרת לגמרי, של הציבור כולו.