הימים הקרובים יהיו מלאים מן הסתם בתמונות מרגשות ועצובות. 48 חטופים, חיים וחללים, ישובו הביתה. כל הלוויה תקרע את הלב. כל חיבוק של חטוף חי שחזר לא יותיר עין יבשה. ישראל, ששקועה בדיפרסיה מאז אוקטובר 2023, ולא הרשתה לעצמה לשמוח באמת גם בסבבים קודמים של חטופים ששוחררו, תנשום לרווחה כשאחרון הישראלים יחצה את קו הגבול מעזה לישראל. זה יהיה האות לפסטיבל שכולם ירצו לגזור ממנו קופון, בעיקר הפוליטיקאים, חברי הקואליציה.
כישראלי וכיהודי אני שמח על שובם של כלל החטופים ואין לי עניין לחרב שמחות. ועדיין, כשתיגמר תרועת הפסטיבלים, והשגרה האפורה, ויש לקוות השקטה, תשוב אל חיינו, תתחיל העבודה הקשה. המלחמה תהפוך להיסטוריה, אבל העימות בינינו לבין הפלשתינים יישאר איתנו. קונקרטית, ביחס למצב בעזה, יש שלל נושאים שטרם באו אל פתרונם ואמורים לעלות לדיון בהמשך המשא-ומתן. יהיה מעניין לראות אז את מעורבותו האישית של הנשיא טראמפ במשא-ומתן.
המערכה תימשך בעיקר משום שחמאס לא ויתרה של שאיפותיה הלאומיות הנגזרות מציווי דתי. אמנת חמאס מאוגוסט 1988 מצווה על השמדתה של מדינת ישראל ומתנגדת לציונות, שכל מהותה היא בית לעם היהודי וריבונות על הטריטוריה. בהיבט הזה, מבצע טופאן אל-אקצה (מבול אל-אקצה) שהוביל יחיא סנואר לא השיג את המטרה. החלום של חמאס להתלכדות כל הזירות לא צלח גם הוא, ונכון לעכשיו, לאחר שנתיים של מלחמה שהביאה להרס עצום ברצועת עזה (וגם בשורות חיזבאללה) והסבה נזקים לאירן, כל ציר ההתנגדות - זה שתמך בחמאס - חלש יותר. גם ישראל חלשה יותר, בוודאי מדינית, והנה לכם הנוסחה של ההסכם: מנהיג העולם החופשי, שרצה פרס נובל לשלום, הבין שאם שני הצדדים חלשים, הוא יכול לכפות עליהם הסכם.
כאשר יתחדשו הדיונים, חמאס תשים על השולחן את כל הנושאים - הטקטיים והאסטרטגיים: מי ישלוט ברצועה, מה יעלה בגורל הנשק שבידי אנשיה, קווי הנסיגה של צה"ל, שיקום הרצועה, מידת שיתוף הפעולה שלה עם מדינות ערב וטורקיה (שימו לב לארדואן, שמחפש מעמד של שליט אזורי בעל עוצמה) ועם הרשות הפלשתינית. ברור (לי) שחמאס כתנועה דתית לאומית שעוסקת גם בטרור תשאף לחזור ולבנות את כוחה הצבאי, דבר שישראל מן הסתם תתנגד לו. הנה למשל תסריט אחד ריאלי: שלב ב' של העסקה, שבו חמאס אמורה להתפרק מהנשק, לא קורה. אין עליה לחץ ערבי לעשות זאת. צה"ל יושב על הקו הצהוב המתוקן ומחבלי חמאס עולים לפגוע בחיילים שמחזיקים את הקו.
ישראל תידרש לסוגיות הללו. מבט היסטורי מגלה עובדה פשוטה: את הנושאים הכבדים מול הפלשתינים, ההנהגה הישראלית מעדיפה לדחות. מיצחק רבין ועד בנימין נתניהו. הצד הפלשתיני, בוודאי חמאס, הוא שחקן שרוצה לשנות את המשוואה המדינית הקיימת. במילים אחרות, הוא רוצה לשלוט על הארץ הזו, ובמקרה של חמאס מדובר על כל פלשתין. אין מקום לפשרות. היהודים, ממש כפי שהיה בימי האימפריות המוסלמיות, יהיו בני חסות. עם זה תצטרך ישראל להתמודד. לאור העסקה הטרייה שנחתמה, כדאי שהצד הישראלי יבוא עם הצעות משלו שממקסמות את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים, ובכך יצמצם את הסיכוי שמנהיג של מדינה זרה יציג תוכנית משלו, שלא בהכרח עונה על כל הדרישות של ישראל.