בכיכר החטופים, המכובדים סטיב וויטקוף, ג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ לא דיברו בסיסמאות. הם לא לבשו חליפות; הם פשוט עמדו שם ודיברו מלב ללב - שלוש נשמות חשופות מול קהל לא פחות חשוף. הם הגישו לנו רגע נדיר של אנושיות.
זה היה רגע שבו השקט דיבר, שבו המבט פגש מבט, והלבבות התלכדו לרגע אחד שקוף. אנשים חיבקו, בכו, שתקו, קראו, טעו והתבלבלו - אבל הכל היה אמיתי, חי. ושפע הרגשות הזה, במקום להתנגש, הפך להרמוניה של אנושיות. וכך נלמד שיעור חי על מהות החופש, על האחריות, ועל היכולת לבחור גם כשאין תשובות.
פתאום כל מה שלמדנו מספרים, מהרצאות, ממחשבות עמוקות על קיום ומשמעות, קיבל פנים. לא עוד פילוסופיה מרוחקת, אלא אמת חיה ופועמת: האחריות להיות נוכחים גם כשקשה, לבחור להרגיש גם כשהכאב שורף, לבחור להישאר אנושיים גם כשהעולם מתפורר סביב.
האקזיסטנציאליזם אומר שהחיים עצמם אינם נותנים משמעות. אין ספר הוראות, אין מדריך מדויק, אין דרך סלולה מראש. יש דף לבן, ואנחנו, בכל רגע, אלה שכותבים עליו. אנחנו חופשיים לבחור, אבל עם החופש הזה מגיעה גם האחריות - האחריות לבחור נכון, להרגיש באמת, וליצור משמעות גם במקומות שבהם נדמה שאין.
בשנים האחרונות, כאן בארץ, נדמה שהמציאות דוחפת אותנו שוב ושוב אל הקצה. החיים בתוך סערה של אובדן, פחד ואי-ודאות הפכו לשגרה. החדשות חותכות, הרעש אינו פוסק, והלב מתעייף. אבל אז, פתאום, מופיעים רגעים קטנים של חסד איפשהו מעבר לים, מדינה אחרת מושיטה יד, שולחת סיוע, מילים חמות, חיבוק שמזכיר שאיננו לבד. ובתוך כל זה, כאן, על האדמה הזו, מתרחשים פלאים שקטים: כוס קפה שמחממת ידיים רועדות, מבט שמבין בלי מילים, מגע של יד שנשאר שנייה אחת ארוכה מהרגיל, צחוק של ילד שמפלח את האוויר ומזכיר לכולנו שהחיים עדיין אפשריים.
אלה הרגעים שבהם אנחנו נזכרים שאפשר לבחור, גם בתוך הכאב, להמשיך ולחיות ולפעמים, דווקא כשהטוב מופיע, עולים בנו ייסורי מצפון, איך נוכל לשמוח כשיש סבל כל כך קרוב, איך נוכל להרגיש נחת כשיש ארונות, חיילים נופלים, פצועים ומתאבדים, כשהכאב אינו נגמר ואנחנו ממשיכים לנשום...
אבל אולי כאן טמונה תמצית האנושיות - מותר לנו להרגיש. מותר לנו לחיות. מותר לנו לשמוח. השמחה שלנו איננה בגידה בכאבם של אחרים. היא עדות לכך שהחיים עוד קיימים בתוכנו.
לאהוב היא צורה של מאבק, מאבק על אור, על חמלה, על הזכות להיות בני אדם שלמים. הידיים שהורמו, השירה, החיבוקים, הדמעות, גם התלונות, כולם היו חלק מאותו טקסט אנושי, כתיבה של משמעות שנולדת מתוך שבר, כי אם החיים לא נותנים לנו הוראות, אנחנו אלה שכותבים אותן, אז כל בחירה של אהבה, כל רגע של חמלה, כל חיבוק שניתן בלי תנאי, הם האותיות שעל הדף הזה.
אז כן מותר לנו לשמוח, מותר לנו להרגיש תקווה ומותר לנו גם לקרוא בקול את הבוז לייאוש, לאדישות, לחוסר האנושיות. לא כולנו אומני מילים, אבל כולנו אומני רגשות. כולנו יודעים להרגיש, גם כשאין מילים וזו, אולי, האומנות הגדולה ביותר של החיים - לדעת לתת צורה לרגש, צבע לתקווה, קול לכאב, ולצייר מהם משמעות. הדף של הרגע הזה עדיין לבן והעיפרון בידיים שלנו.