לפני כמה ימים יצאנו, הגדוד, למבצע לילי. בין הלוחמים בכוח היה נדב מירן אחיו של עמרי מירן החטוף לשעבר. נדב במילואים בימים אלה, השתחרר רק אתמול לחופשה כדי לפגוש את אחיו. זו פעם ראשונה שאפשר לדבר על הסיפור המטורף הזה. תזכורת איזה עם אדיר יש לנו.
נדב מירן הצטרף למילואים עם הקמת גדוד בארי. שנים ביחידת מגלן, פטור ואז חזר אלינו. כשנכנסנו לעזה לפני שנה וקצת, היה צריך אישור מיוחד מראש אכ"א כדי לאפשר שיכנס. לקח זמן והוא הגיע רק כשאנחנו כבר התמקמנו. התעקש, רב עם המערכת והגיע.
הנוכחות שלו שם נתנה לכולנו הסבר ישיר למה צריך לסכן את חיינו במלחמה. המחשבה שאח אחד נלחם יחד עם המון חיילים בסדיר ומילואים בעזה ואח אחר בשבי החמאס לא רחוק משם, הייתה בלתי נתפסת. וכל הזמן לוודא שאף אחד בתקשורת לא יגלה, לא יפרסם ובכך יסכן את אחיו. בימים אלה אנחנו כאמור בסבב מילואים נוסף. חמישי במספר.
נדב בחר להשאר עד הרגע האחרון ורק אז עזב לפגוש את אחיו. אין לי מילים מסכמות, לא מסקנות גדולות רק ביטוי ישיר לערך הערבות ההדדית. ערך שהביא את כולנו, את הגדוד, הפלוגה והצוות שלו במילואים להלחם מאות ימים כדי להחזיר את הביטחון והחטופים.
זו סגירת מעגל שאין כמוה ומקור לגאווה במי שאנחנו. באופן אישי ולאומי יש אוויר בריאות. זו לא רק התרגשות אדירה אלא שפתאום אפשר לנשום לרווחה. אחרי שהתרגלנו לספוג ולכאוב. עוד ידובר רבות על לקחנו והצרכים הביטחוניים שלנו. אבל עכשיו רק לנשום. איזה כיף שהם כאן איתנו. חג שמח.