כשסטיב וויטקוף, מי שסייע רבות למאבק לשחרור החטופים, הזכיר את שמו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על הבמה בכיכר החטופים והודה לו, רבים בקהל השיבו בשריקות בוז .
האיכר בן 80 מהמושב יסוד המעלה בעמק החולה, שכיכר החטופים הייתה ביתו השני במשך שנתיים, שהבית הלבן פתח בפניו דלתות ואפילו דונלד טראמפ קיבל אותו, כשוועדות בכנסת ישראל היו אטומות לכאבו, נהמת הבוז השקט שלו באותו ערב לא הייתה מתוך שנאה לנתניהו, אלא מתוך כאב ששנתיים בנו נמק בגיהינום של עזה, ושרים בממשלתו מתבטאים בגאווה, שהם מנעו עסקות שחרור חטופים לפני שנה ולפני שנה וחצי. הבוז של חברת נחל עוז שבתה ונכדתה נחטפו ועברו עליה ימי אימה קשים לא היה בוז של שנאה, אלא של כאב.
סטיב וויטקוף, שזה לא ביקורו הראשון בכיכר החטופים, הודה לרבבות המפגינים על נחישותם במאבקם, היה מודע לעובדה, שהמפגינים אותם הוא מעריץ מואשמים על-ידי ממשלת ישראל ובמיוחד על-ידי העומד בראשה כסייעני האויב.
לטוענים שזה לא מכובד לצעוק בוז, זה יותר לא מכובד לתקוף את קרובי החטופים במשך שנתיים. המפגינים שוויטקוף שיבחם היו מנואצים על-ידי אותו ראש ממשלה, מכאן נשמע הבוז - זה היה בוז של כאב ולא של בוז של שנאה.
בכאן 11 התקשתה המגישה קרו אור להבין מה גרם לקהל לבוז לראש הממשלה וכמוה גם בערוץ 12 התקשה המגיש ירון אברהם. חבל ששניהם לא עמדו ליד חברי נחל עוז, כשחברם עמרי מירן נמק בתחתיות השאול של עזה וחבר אחר חזר בארון מתים. הם אלו שחוו את דברי הנאצה של ראש הממשלה שהם - סייעני אויב. הם שבנס ניצלו מהטבח ב-7 באוקטובר זעקו מתוך כאב בוז למי שלא התייחס אליהם כקורבנות, אלא כמשתפי פעולה עם החמאס.
הבוז היה לעבר ראש ממשלה, ששנתיים ניווטו אותו, הקוראים להשמיד את עזה "מֵאִיש וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק". (שמואל א' פרק ט"ו, פסוק ג') ושאפו להקים שם התנחלויות, וטוב שבחג סוכות הוא היה נאמן למגילת קהלת - "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" (קהלת, פרק ט' פסוק י"ח) - טוב השיח המדיני משיח בטנקים ובגיוס אוגדות מילואים, ההורסות חיי משפחות בישראל.