היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר המתאר רגע של אימת מוות והזיה על עולם יפה, מאת אלי הירש. את ההרהור והשיר וצילומים מחיי הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. מעולם לא פגשתי באלי הירש, הצעיר ממני בשמונה שנים. הוא משורר, מתרגם, מבקר ועורך ספרות, וזוכה פרס היצירה לסופרים עבריים, המכונה 'פרס ראש-הממשלה'. הוא למד פילוסופיה לתואר ראשון ושני באוניברסיטת תל אביב, והיה מבקר הספרים של עיתון 'העיר' ושל עיתון 'מעריב'. הוא היה העורך הראשי של הוצאת 'מודן', ועורך ספרי המקור של הוצאת 'חרגול'. הוא פרסם שישה ספרי שירה, תרגם חמישה ספרים וערך כמאתיים ספרים. אינני זוכר היכן קראתי את 'באמצע', ואני שמח ששמרתי אותו במחשב שלי, ויכול לקרוא אותו, עכשיו, שוב. אינני קורא שירה כמבקר המבקש לדעת 'למה התכוון המשורר' או לפרש את תוכנו או למצוא בו אמצעים פואטיים ולבקר את איכותו. אני קורא שירה כמי שמבקש להרחיב את דעתו, ורואה בכל שיר קוד שעליו לפענח בכוחות עצמו, באופן סובייקטיבי וחד-פעמי, מתוך תפישת עולמו ובאמצעות האסוציאציות הפרטיות שלו. השיר הוא מעבד-חשיבה שמאפשר לי להרחיב את תמונת העולם שלי ולעשות שימוש יעיל יותר בחשיבה ובדמיון שלי. אני משער שמה שמשך אותי בשיר הזה, כמי שחוקר את טבע האדם, הוא נקודת הפתיחה שלו, המתמקדת "בְּאֶמְצַע אֵימַת הַמָּוֶת", שהיא נקודת הפתיחה המשותפת לכל בני-האדם, מן הרגע בו הם מודעים להיותם בני-תמותה (בדרך-כלל בין גיל שלוש לגיל חמש). מול חרדת המוות הטבעית מציב המשורר את ניגודה, את תחושת 'המקום הבטוח' שאנו מחפשים כל ימינו: "בְּאֶמְצַע אֵימַת הַמָּוֶת אֲנִי הוֹזֶה עוֹלָם יָפֶה שֶׁל כֹּחַ וְאַהֲבָה". האהבה מייצגת את תחושת 'המקום הבטוח' האולטימטיבי. אבל היא אינה מטרה שניתן להשיג, אלא סוג של הזיה, שהיא דרך שיש לצעוד בה מדי יום, והיא מעוררת בנו את הדופמין המעניק לנו אושר זמני, מדי יום מחדש, כשאנחנו שבים ומתרגלים את 'עבודת-האהבה'. אלי הירש מתאר את שני הקטבים המניעים אותנו בחיינו, את "אֵימַת הַמָּוֶת" ואת ה"אַהֲבָה". אבל ההזיה שהוא מתאר אינה כוללת רק "עוֹלָם יָפֶה שֶׁל אַהֲבָה", אלא גם "עוֹלָם יָפֶה שֶׁל כֹּחַ". האם גם ה"כֹּחַ" הוא ניגודה של "אֵימַת הַמָּוֶת", כמו ה"אַהֲבָה"? נדמה לי, שלא במקרה כרך המשורר את שני המושגים המציעים דרכים שונות להתמודדות עם חרדת המוות. חרדת המוות היא מצב בלתי-אפשרי, שכדי להתמודד איתו אנחנו מגייסים את כל המשאבים הגופניים שלנו ומשתקים את כל מה שעלול לחבל בסיכויים שלנו להילחם או לברוח (fight-or-flight). כך, למשל, האמפתיה משותקת במצבי חרדה, וגם המערכת החיסונית נפגעת. המצב הזה, האינסטינט הבסיסי של 'הילחם-או-ברח', מאפשר לנו לגייס את הכוח המרבי כדי לשרוד. זהו מצב אלים ומסוכן, והוא יעיל רק לזמן קצר, אחרת נפגע בעצמנו. זה מה שקורה, למשל, להלומי קרב שחיים בפוסט טראומה למשך שנים רבות, בדריכות בלתי פוסקת. . הצירוף של "כֹּחַ וְאַהֲבָה", בסיטואציה של סכנת חיים, מבטא את שתי האפשרויות הסותרות העומדות בפנינו ומנהלות את חיינו. האינסטינקט הבסיסי מעניק לנו כוח עצום, המאפשר לנו להציל את עצמנו מחיית-טרף, להרוג אותה או לברוח מפניה. אבל כאשר החרדה הקיומית נמשכת לאורך זמן הכוח הזה פוגע בבריאותנו ומשבש את היכולת שלנו לנהל קשרים בריאים עם הסובבים אותנו. הצירוף "עוֹלָם יָפֶה שֶׁל כֹּחַ" הוא אוקסימורון שאינו יכול להתממש. הכוח והאלימות ההרסנית רק מרחיקים אותנו מן ה"עוֹלָם הָיָּפֶה" שאנחנו הוזים בו בשעה של סכנת חיים. ה"אַהֲבָה", לעומת זאת, היא הדרך היעילה ביותר להתמודד עם החרדה הקיומית. נפגעי טראומה אינם זקוקים לכוח, לתרופות או ל'העצמה', אלא לאהבה ולתמיכה זוגית, משפחתית וקהילתית. האהבה מרככת ומעדנת את האלימות הטבעית שלנו, שפורצת במצבים של סכנה. במריבה זוגית, למשל, כל ביטוי זעיר של כוח מרחיק בין בני-הזוג, בשעה שחיבוק מרכך ומסלק את הסיבות לקונפליקט. השורה הראשונה בשיר בן שבע השורות מבטאת את המוטיב המרכזי בחיי האדם, ואת הבחירה העומדת בפנינו. שש השורות הנוספות מתארות את ההתנסות והבחירה האישית של המשורר. שתי השורות שמסיימות את הבית הראשון מתארות את האקסימורון "עוֹלָם יָפֶה שֶׁל כֹּחַ וְאַהֲבָה". כותב המשורר: "יָשַׁבְתִּי עַל צוּק שֶׁל הַר נִשָּׂא בַּחֹשֶׁךְ וְשֶׁלֶג לָבָן מְכַסֶּה אֶת עֵין הָעוֹלָם הַזֶּה". זהו תיאור של ניגודים. הניגוד בין בדידותו של המשורר היושב "עַל צוּק שֶׁל הַר נִשָּׂא" לבין יופיו של ה"שֶׁלֶג הַלָּבָן", והניגוד לבין בוהק ה"שֶׁלֶג הַמְכַסֶּה אֶת עֵין הָעוֹלָם הַזֶּה" לבין ה"חֹשֶׁךְ", שלא מאפשר לראות את היופי הזה. אני נזכר בשיר 'שדות תות לנצח': Living is easy with eyes closed, misunderstanding all you see. גם ג'ון לנון מתאר את מה שלא ניתן לראות בעינים עצומות, כפי שלא ניתן לראות את השלג הלבן מבעד לחשיכה. בבית השני מסביר המשורר את הסתירה במשפט הקודם. הוא מבקש: "שֶׁלֶג תְּכַסֶּה תְּכַסֶּה, תְּכַסֶּה עַד שֶׁאֲנִי לֹא רוֹאֶה אֶת הַצָּבָא וְאֶת הַמַּחֲנֶה". כשם שהחושך אינו מאפשר לו לראות את השלג, הוא מבקש מהשלג לכסות "אֶת הַצָּבָא וְאֶת הַמַּחֲנֶה". לא קשה לי להבין את הצורך לכסות "אֶת הַצָּבָא וְאֶת הַמַּחֲנֶה". לו יכולתי להסתיר את הזוועות של מלחמת יום-הכיפורים, אותן אני רואה כשאני עוצם את עיני, גם אני הייתי מבקש מן השלג לכסות את כל מדבר סיני, את רמת-הגולן ואת המובלעת הסורית. מתוך החשיכה שמטיל על עולמו של המשורר השלג הלבן, הוא רואה: "עוֹלָם יָפֶה שֶׁל נְקָמָה וְנֶחָמָה לְעֵינַי". כל מלחמה היא תערובת של "נְקָמָה וְנֶחָמָה" שאין להן סוף, עד שהצבא הלוחם, ההורג, הרוצח והמשמיד מתכסה בעצמו בשלג של "נְקָמָה וְנֶחָמָה" המטביע אותו בדם שהוא עצמו שפך. אבל ה"נְקָמָה וְנֶחָמָה" שרואה המשורר היושב "עַל צוּק שֶׁל הַר נִשָּׂא בַּחֹשֶׁךְ וְשֶׁלֶג" מקבילה להזיה שלו על "עוֹלָם יָפֶה שֶׁל כֹּחַ וְאַהֲבָה". מתוך אותו עולם יפה לכאורה, שבו הכח הורס את האהבה והנקמה משחיתה את הנחמה, "בָּאָה וְעָלְתָה אִשָּׁה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה בַּת חַוָּה". ומיהי אותה אישה שאינה מייצגת את האהבה שמחפש המשורר בהזיית ה"עוֹלָם הֲיָּפֶה"? זו היפוכה של "בַּת חַוָּה" האנושית, האהובה. זוהי לילית, אשתו הראשונה של אדם הראשון, שהיא היפוכה של חוה. היא שדה פתיינית הגורמת לאובדנם של גברים. האם משווה המשורר בין המלחמה, המייצגת את החלק האנוכי, הפסיכופתי, בטבע האדם, לבין לילית, המייצגת את אותו החלק בטבעה של האישה? האם זהו השיר על קשיי הזוגיות? אינני יודע, כמובן, למה התכוון המשורר. כמו כל קורא אני מוצא בשיר רק את עצמי, את המלחמה שהפכה אותי להלום-קרב ואת האישה לילית שהרסה את חיי ואת חיי ילדי.