שנתיים של מלחמה, כאב ואובדן לימדו אותנו דבר אחד ברור: מדינת ישראל חייבת להביט פנימה. אחרי כל הקרבות בגבול, האיומים מבחוץ והמאבקים הפוליטיים, הגיע הזמן להתמקד בבית - בחברה שלנו, באזרחיה, ובבעיות העמוקות שמכרסמות מבפנים ובראש ובראשונה - בחברה הערבית בישראל.
ערביי ישראל הוכיחו בשנתיים האחרונות כי הם אזרחים נאמנים, תורמים, ושותפים אמיתיים לבניין המדינה. הם היו שם בחדרי הניתוח, באמבולנסים, בתחנות המשטרה ובבתי הספר. הם לא רק חלק מהמרקם - הם חלק מהלב הפועם של ישראל. ולכן, האחריות שלנו עכשיו היא להושיט יד ולהילחם יחד איתם באויב הפנימי: האלימות, הפשע, הפרוטקשן וההשתלטות של כנופיות על חיי היום-יום.
אין זו בעיה "של הערבים" - זו בעיה של כולנו, של החברה הישראלית כולה. המדינה חייבת להשקיע, לתכנן, ולשלב את ההנהגה הערבית כחלק אינטגרלי ממנגנון קבלת ההחלטות. לא עוד קולות מבחוץ, אלא נציגים אמיתיים סביב שולחן הממשלה והכנסת.
הנושא השני שדורש טיפול נמרץ הוא הדיור. קורת גג איננה מותרות. היא הבסיס לחברה מתוקנת, למעמד ביניים יציב, ולתחושת שייכות וביטחון. הגיע הזמן לשים סוף למדיניות שבה אזרחי ישראל הם מקור המימון המרכזי של תקציב המדינה דרך מחירי הקרקע המופקעים. די עם הסכומים הבלתי נתפסים שהמדינה גובה על אדמות ציבוריות שהיא עצמה מחזיקה. אין סיבה שזוג צעיר יעבוד שלושים שנה כדי לזכות בגג מעל ראשו.
שני הנושאים הללו - שילוב אמיתי של ערביי ישראל והוזלת מחירי הדיור - הם לא רק אתגרים חברתיים; הם מבחן למנהיגות. אם נדע לעבור מהישרדות לריפוי, מביטחון חיצוני לביטחון חברתי, אולי באמת נוכל לומר שהמלחמה האחרונה לא הייתה לשווא. זה הזמן להשקיע באדם, לא רק באדמה. במערכת חינוך שמלמדת לא רק ידע אלא גם סובלנות ואחריות אזרחית. בכלכלה שמתגמלת עבודה, לא קומבינה. ובמשילות שמבוססת על דוגמה אישית, לא על פחד והסתה.
ישראל זקוקה היום ל"מבצע ריפוי" - לא מול אויב מבחוץ, אלא בינינו לבין עצמנו. אם נדע לטפל בפצעים הפנימיים באומץ, בלי הבדל דת, לאום או מעמד, נוכל להחזיר את תחושת השותפות שאבדה לנו ואז אולי נוכל לומר - אחרי כל הכאב והמאבקים - שהפעם יצאנו מחוזקים לא רק כמדינה, אלא כחברה וחזרנו להיות חברת מופת כפי שחלמו בוני המדינה וראשוניה.