האירועים האחרונים בעזה חושפים מציאות קשה, שמנוגדת להצהרות המדיניות ולרוח ההסכמים המדוברים. מאחורי מסכי העשן של שיקום ופיוס, מתרחשים תהליכים שמערערים את יסודות הביטחון, את האמון הציבורי, ואת מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. שלוש נקודות קריטיות - גורל המתנגדים לחמאס, תרחיש אסטרטגי של מצעד פלשתיני המוני, והתנהלות הממשלה הנוכחית - מחייבות התבוננות מפוכחת ושינוי כיוון לפני שיהיה מאוחר מדי.
יש לתת את הדעת על שלוש נקודות החורגות מהפרסומים השוטפים כאן ובמדיה:
1. הפקרת המתנגדים לחמאס
מה שמתרחש בימים אלה למיליציות המקומיות ששיתפו פעולה כנגד החמאס - רדיפות, עינויים והוצאות להורג - מעורר חשש עמוק. החשש הוא שבעתיד יימנעו כוחות מתונים מלהתנגד לארגונים עוינים לישראל, מחשש לגורלם לאחר סיום הלחימה. מדובר במהדורה שנייה, מוקצנת ואכזרית אף יותר ממה שקרה לאנשי צד"ל ולמשפחותיהם שנותרו בלבנון לאחר נסיגת צה"ל. ההסכם המדובר מתעלם לחלוטין מהסוגיה הזו - וזו החמצה אסטרטגית חמורה.
2. תרחיש "מסע השלום" - איום תודעתי חדש
אם לא תירשם התקדמות ממשית בשיקום עזה, מעבר להסכמים כתובים, ואם לא תחל מדיניות ברורה של הפרדה בין עזה ליהודה ושומרון - לצד המשך ההתנכלויות לערביי הגדה - צפויה הרשות הפלשתינית לאמץ אסטרטגיה חדשה: מסע המוני בלתי חמוש, שיכונה "מסע השלום". בתרחיש זה, מאה אלף פלשתינים, כולל נשים וילדים, יצעדו לעבר הקו הירוק, יחצו את הגדר בניסיון להגיע לגלבוע ולכפר סבא. האם ישראל תירה בהם לעין המצלמות?
הצבא הישראלי אינו ערוך להתמודדות עם מצעד כזה - לא מבחינה מבצעית, לא תודעתית, ולא מוסרית.
3. ממשלה ללא פתרון - רק הסלמה
הממשלה הנוכחית, המקימה מאחזים תוך גירוש מקומיים והריסת בתיהם, כוללת חלקים בקואליציה שעדיין מדברים בגלוי על התיישבות בעזה. השב"כ שיתק את החטיבה היהודית, והמשטרה - במקום להיאבק בטרור יהודי - לעיתים אף מעודדת אותו. במציאות כזו, שבה מוסדות המדינה עצמם חותרים תחת יסודות החוק והביטחון, קשה לראות כיצד ניתן לגבש פתרון מדיני או ביטחוני בר-קיימא.
השלכותיה של ההתנהלות המדינית והביטחונית הנוכחית אינן תיאורטיות בלבד. הן נוגעות לאמון הציבור, ליכולת ההרתעה, ולמעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. שלוש האזהרות שמובאות כאן אינן תחזיות - הן תמרורי אזהרה ברורים, שמחייבים שינוי כיוון לפני שיהיה מאוחר מדי.