היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר יוצא דופן מאת המשורר הרוסי אלכסנדר פן, שכתב בעברית. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. אלכסנדר פן (1906-1972) היה משורר רוסי שכתב בעברית. הוא נולד באוקראינה לאב שניהל 'חייד"ר והיה מורה לעברית, אך המציא לעצמו ביוגרפיה מרהיבה יותר. הוא סיפר שנולד על חוף ים-הקרח הצפוני, נצר לרבי שניאור זלמן מלאדי, ולבתו של רוזן שבדי, ושגדל אצל סבו שהיה צייד דובים, שנהרג כשהיה בן עשר, ומאז נדד במשך עשר שנים עד שמצא את אביו. כשהיה בן ארבע-עשרה החל לכתוב שירים ברוסית והכיר את ולדימיר מאיאקובסקי, את פסטרנק ואת יסנין, למד ראינוע והתאמן במועדון הספורט 'מכבי' במוסקבה. בשנת 1927, כשהיה בן עשרים ואחת, לאחר שנאסר בגלל פעילות ציונית, הצליח להשתחרר והיגר לארץ ישראל. הוא הקים עם נתן אקסלרוד את בית-הספר הראשון לראינוע, ואימן באגרוף במועדון הספורט 'הפועל תל אביב'. שלונסקי עודד אותו לכתוב את שיריו בעברית, והוא פרסם את שיריו ב'דבר', ב'במפנה', ב'אורלוגין' ובמאזנים', ופרסם טורים פוליטיים בעיתון הקומוניסטי 'קול העם'. שיריו וחייו היו סוערים, רומנטיים, ניהיליסטיים, פוליטיים וחסרי מעצורים. הוא התחתן עם אשת חברו הצעירה, בלה דון, שילדה את ביתו זרובבלה ואת בנו אדם, שמת בילדותו. הוא ניהל רומן עם השחקנית הגדולה חנה רובינא, שילדה את בתם אילנה רובינה, והתחתן עם האחות רחל לופטגלס, שילדה את בתו סינילגה. את השיר 'הוויה' קראתי בקובץ 'אלכסנדר פן - השירים, ב' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008). השיר הזה הפתיע אותי, משום שהוא שונה בצורתו ובאופיו משיריו הידועים של פן, שרובם ארוכים למדי, תיאוריים ומלאי רגש, ותכניהם עוסקים ברגשות, באידיאולוגיה ובפוליטיקה. השיר הקצר הזה הוא מעין מכתם קצרצר, פילוסופי, אקזיסטנציאלי, ואפילו מתובל בהומור אתאיסטי. לכאורה, מציג כאן אלכסנדר פן את מהות תפישת האדם האקזיסטנציאלית, הרואה בו 'הוויה' חד-פעמית, המתקיימת תמיד 'ברגע הזה', 'כאן ועכשיו', מתוך בחירה ואחריות ושאיפה לחירות. זו גישה מתריסה, שהמשורר מגייס לטובת אישיותו האנרכיסטית-ניהיליסטית. הוא אינו מתאר רצף סיבתי של ההיסטוריה הפרטית שלו, אלא מקטעים: "הָיִיתִי", "וְהִנְנִי". הוא מורד בדטרמיניזם הפרואידיאני המנסה לצרף רצף נרטיבי של ההיסטוריה האישית, שתסביר את מבנה האישיות. כפי שהוא מבטל את הרצף ההיסטורי, את העבר האישי שלו, כך הוא מבטל גם את הרצף ההיסטורי העתידי, ומטיל בו ספק: "וְאִם אוֹסִיף לִהְיוֹת -". הוא אינו שולל את קיומם של עבר ועתיד, אבל הוא שולל את העיסוק הרב והחטטני בעבר, או את ההתמקדות בתוכניות עתידיות, ומתייחס אל ה'אני' שלו כמשהו שקיים רק בהווה. מדוע כתבתי "לכאורה"? משום שבתשובה להנחה "וְאִם אוֹסִיף לִהְיוֹת -" הוא אינו מציע תשובה פתוחה, המתמקדת ב'כאן-ועכשיו' ובחופש להשתנות, אלא מתעקש לשמור על המאפיינים המיוחדים של אישיותו הציבורית, המופגנת: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר הָיִיתִי, וְהִנְנִי". כלומר, הניסוח האקזיסטנציאלי של שאלת 'האני' מאפשר לפן לבטא מסר סותר, המתאים לאישיותו הניהיליסטית. מצד אחד הוא מציג את עצמו בפני העולם כמשהו נפרד וחד-פעמי, המשוחרר מכל השפעה חיצונית, וגם מפני אידיאולוגיות דטרמיניסטיות או חתרנות עתידית. ובו-בזמן, מן הצד האחר הוא מתעקש לשמור על המאפיינים הניהיליסטיים שלו כמו על סמל מסחרי שאינו מוכן להרפות ממנו: "הָיִיתִי וְהִנְנִי". בתוך הסתירה הפנימית הזו, התואמת להפליא את אישיותו של אלכסנדר פן, משתרבב גם הומור אתאיסטי: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר הָיִיתִי". הצירוף המיוחד הזה אינו מקרי, ויש בו גם יוהרה עצומה, כשהוא מחקה את דברי אלוהים-חיים בצירוף הידוע מספר שמות: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות, פרק ג, פסוק יד). בספר שמות מסופר על משה הסקרן, המתקרב אל הסנה הבוער. אלוהים קורא אל האורח הלא-קרוא ומשה עונה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שם, פסוק ד). בהמשך מצווה אלוהים על משה להנהיג את עם העבדים. כשמשה שואל איך להציג את אלוהים בפני העבדים, כשישאלו מה שמו של האל, אומר אלוהים: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", והוא חוזר ומדגיש שמדובר בשם ולא בפועל: "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שם, פסוק יד). לא קשה להבחין בכך, ששירו של אלכסנדר פן בנוי בתבנית הסיפור האלוהי, שנפתח בתשובתו של משה, "הִנֵּנִי", ומסתיים בדברי אלוהים: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה". זה, כמובן, מסר של כפירה. האם אלכסנדר פן מזדהה עם משה, כמנהיג פוליטי אמיץ, או משווה את עצמו לאישיות הפסיכופתית של אלוהים, ש'אין מלבדו', ובכך מבחין בינו לבין שאר בני-האדם? אינני יודע. יש בדמותו של המשורר לא מעט מאפיינים פסיכופתיים, אנוכייים ויהירים, אבל כשם שבמסר הפילוסופי, האקסיסטנציאלי שלו יש סתירה פנימית, גם בציטוט מספר שמות הוא משבש את הדברים, ומחליף את "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" ב"אֶהְיֶה אֲשֶׁר הָיִיתִי". בשיבוש הזה הוא מטשטש את ההבדל שבין משה לבין אלוהים, ואת ההבדל ביניהם לבינו. פן משאיר את הקורא בתחושה של ספק, ומסיים את השיר במלה "הִנְנִי", המהדהדת את תשובתם של גיבורי הסיפור המקראי, הנקראים על-ידי האל. כך כשאלוהים שולח את אברהם לרצוח את בנו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!" (בראשית, פרק כב, פסוק א). כך גם בסיפור חלום יעקב: "וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם: יַעֲקֹב! וָאֹמַר: הִנֵּנִי!" (בראשית פרק לא, פסוק יא). וכך מציג את עצמו אלוהים בספר ישעיה: "לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי, לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי-אֲנִי-הוּא הַמְדַבֵּר: הִנֵּנִי" (ישעיה, פרק נב, פסוק ו). אלכסנדר פן מטשטש את ההבדל בין אלוהים, בין הנביא ובין המשורר, בין הפילוסופיה האקזיסטנציאלית לבין אישיותו הפרועה, וגם בינו לבין המשוררים הסובבים אותו והקהל הקורא את שיריו. הוא מבקש לערער את המוסכמות שהוא עצמו מבטא, ולהציג הוויה של טלטלה, של ספק ושל בדיקה-עצמית. שירו של אלכסנדר פן הרחיק אותי לרגע מן המציאות הקשה, מפשעי המלחמה ומרצח העם, ומעולם 'נאור' שמתעלם מן המציאות הזו. אינני בטוח שפן היה שמח לשמוע ששיריו המהפכניים משמשים גם ככדור הרגעה ללב דווי.