אנחנו עוסקים בספרו של הארכיאולוג פרופ' גבריאל ברקאי, המכונה "באחת מעינייך" שמכיל למעלה מ-150 עמ' ויצא לאור בשנת 2024. לכאורה זהו גיליון 219 של "אריאל", כתב עת לידיעת ארץ-ישראל (מסת"ב 918-965-931144-6) אך בהחלט זהו מחקר העומד בפני עצמו, צבעוני, מעוצב ומלא חידושים כרימון. בכריכה הקדמית ניתנה תמונה של ציור קיר מקבר האציל סנג'ם, דיר אל-מדינה. הספר חולק ל-11 פרקים הוא כולל הקדמה ומבוא כללי. בכריכה האחורית ניתנו כמה פסקאות המסבירות את מהות טענתו של פרופ' ברקאי לגבי "שיר השירים". וכך נאמר שם כי מוצג לפנינו בחוברת/ספר זה, ניתוח מרתק של "שיר השירים" מזווית ארכיאולוגית-היסטורית. כך אט אט נחשפת התרבות החומרית מהתקופה הנידונה שהטקסט מתארה, ובכך, מתגלה לדעתו (של ברקאי) העובדה "ששיר השירים" הוא מקור היסטורי רב ערך. קביעה זו עומדת בניגוד למה שהיה מקובל עד עתה "ששיר השירים" הוא משל ליחסי האל ועם ישראל בלבד. ברקאי מציג את תוכנו כשירת אהבה בין בני זוג ותוך כך מבליט את עושר הדימויים אשר משקף את התרבות החומרית של תקופת חיבורו. במהלך ניתוח פסוקי הספר, אשר מלווה בעשרות צילומים ושרטוטי המחשה, ותוך פיענוח מושגים ומטבעות לשון עתיקים - מציע ברקאי פרשנויות חדשניות המבוססות על ממצאים ארכיאולוגים, על הגאוגרפיה ועל הרקע ההיסטורי של התקופה. בניסיונו להסתמך על הממצאים הארכיאולוגיים על-מנת לקבוע את תאריך כתיבת "שיר השירים" הסתמך ברקאי על: י' פליקס (תש"מ); א' שנאן וזקטביץ, (תש"ף). הסקירה שבהמשך, לא כוללת ציטוטים מהמחקר המקורי אלא מגיבה על חידושיו, קביעותיו וממצאיו של כותב המחקר.

ברקאי קובע ש"שיר השירים", המכיל שמונה פרקים ושבעה עשר פסוקים, כל מהותו היא: סיפור אהבה בין גבר לאישה. יתר על כן, הספר מכיל שירה אירוטית מעודנת ושונה באופיו משאר סיפורי המקרא. מנוסח הכתיבה מציע ברקאי לתארכו לזמן שקדם לתקופת הנביאים. הספר לא כולל מגמה תאולוגית או תעמולה מלכותית והוא אף מבקר את המלך שלמה. תיאור ירושלים על בתיה המפוארים (ללא אזכור בית המקדש) מתאים לימי ראשית שלטונו של שלמה המלך ומוכיח ששם נכתב הספר. המציאות הגאוגרפית-היסטורית המשתקפת בספר תואמת את ימי הממלכה המאוחדת. את המבוא מסיים ברקאי בהכרזה כי סקירת כל פרטי התרבות החומרית כשהם מעומתים עם הממצא הארכיאולוגי ועם המידע שהצטבר מן החפירות בארץ ישראל וסביבתה - תורמים לקביעת תאריך זה. גם מבוא זה נסמך במידה רבה על חיבוריהם של י' פליקס, א' שנאן וכן חוקרים זרים, כמו קיל, קינג, פופ, וסיגל.

כותב המגילה מוזכר שבע פעמים ופעמיים בשם מלך. לאחר ממצאי חפירות גזר, מגידו וירושלים והשוואת השערים מתברר שדמותו של שלמה המלך ותיאור הישגיו הפכו לסלע מחלוקת במרכז המחקר. שלמה מוזכר ב"שיר השירים" גם בזוויות לא מחמיאות. במגילה אין תיאורים על המקדש שבנה, אין פירוט של עושרו החומרי וביקור מלכת שבא מוזכר רק ברמז. "שיר השירים" הוא סיפור אהבה ואין מגמה לפאר את דמותו של שלמה. לעומת זאת מוזכרים הקשרים הטובים של המלך עם לבנון. ברקאי קובע כי "שיר השירים" אינו ספר היסטורי אלא קובץ של שירי אהבה המבטא תמונה אוטנטית בת התקופה. היעדר תיאור המקדש רק מוכיח כי הספר נכתב קודם לבנייתו. גם תיאור ארמונו של שלמה שונה מתיאור הארמון בימי אסתר לכן אין כאן השפעה פרסית. עובדה זו מחזקת דעתו של ברקאי שהספר אכן נכתב במאה העשירית בראשית ימי שלטונו של שלמה. בקטע זה מסתמך החוקר על י' אהרוני וי' ידין.

בפרק זה מנתח ברקאי כתובות שנמצאו בחפירות אם על גבי קירות, חרסים או חותמות. הוא מתכוון להוכיח כי הכתובות כולן (בשפות אחרות ובעברית) מעידות על התרבות החומרית של ימי הבית הראשון. לצורך הוכחה זו הוא מביא צילומים של: כתובת קבורה מח'ירבת אלכום; חותם "לשחרחר בן צפניהו" שנמצא בירושלים; אותיות ומילים מלוח גזר; ציור פרופיל של קנקן מחפירות חצור; כתובת מלכיש; כתובת מנורה שבסרדיניה; חרס ועליו כתובת מחפירות ערד; ועוד. באמצעות הכתובות הוא בוחן פסוקים "משיר השירים" ומילים ומושגים מהטקסט שהיו בלתי ידועים. הקטעים כללו - משכני אחריך, אל תראוני שאני שחרחרת, צרור הצור דודי לי, הניצנים נראו בארץ, התאנה חנטה פגיה, עמודיו עשה כסף, ידיו גלילי זהב, אגן הסהר ועוד. בפרק זה נשען ברקאי על רשימת מקורות ארוכה ונביא רק את הבולטים: צ' אשל, א' דמסקי, י' פינקלשטיין, וש' אחיטוב.

ברקאי טוען שגבולות הארץ המתוארים ב"שיר השירים" ובמבט גאוגרפי-היסטורי עולה כי הספר חובר הרבה לפני תקופת הבית השני. המחבר היה רגיש ואוהב את נופי הארץ: תיאור ירושלים; נופי כרמים ומטעים מושקים; נופי הרי הלבנון; נופי אגמים ונהרות; נעדרים מהתיאורים בעיקר הנגב, עמקי הצפון ומישור החוף. בספר מוזכרות 20 ערים מתקופת הברזל ב' - ערים חשובות כמו חברון, שכם, צור ומגידו לא מוזכרות דבר המדגיש את טקסט הספר כמקור עצמאי. ברקאי מתעקש לכנות את הספר חיבור פואטי-ארוטי מעודן. ירושלים והלבנון נחשבים למקומות החשובים והמחבר דן בהם לפי סדר זה: לריח שמניך, אני חבצלת השרון, כתפוח בעצי היער, דומה לך דודי לצבי, שערך כעדר העיזים, איתי מלבנון כלה, עורי צפון ובואי, יפה את רעייתי כתרצה, עינייך ברכות בחשבון, שער בת רבים, אפך כמגדל הלבנון, אמרתי אעלה כתמר, כרם היה לשלמה בבעל המון, ועוד. בכולו מושווה יופיו של המקום לאיבריה הנאים של הנערה וליופייה. במפה שצירף ברקאי הוא מזכיר לענייננו את סנסנה, עזה, עין גדי, באר-שבע, תמר (עיר אבות) ותימן. קרוב לוודאי מניח ברקאי, שכותב הספר ביקר אישית באתרים אלה, אולי כגובה מיסים בימי שלמה המלך.

ירושלים תופסת מקום חשוב במגילה וכן היישובים שסביבתה אך מכיוון שזהו חיבור פואטי, שמות המקומות מופיע ברמזים. כך למשל בפסוק "בית המלך..." - מוזכרים חדריו, מיטת שלמה, בית היין ועוד חדרים ואביזרים השייכים לארמון. ברקאי אינו בטוח שהארמון המפואר המתואר היה קיים בימי כתיבת "שיר השירים" אלא נשען כנראה על זיכרונות ארמון קדום מימי דוד המלך. ברקאי תומך בגרסה כי המשפט "שחורה אני ונאווה"...רומז על נחל קדרון. צבע עורה של האהובה רומז כנראה על צבע יריעות אוהל הפולחן שקדם לבית המקדש. "הביאיני אל בית היין..." - אינו בהכרח היקב אלא סוג של בית משתה מפואר שהאורחים הסבו בו על מיטות רחבות. "מצאנו השומרים..." - הכוונה לשומרים שסבבו את החומה והתריעו מפני אויב מתקרב. "מגדל דוד" המוזכר, מאשש את ההנחה שמדובר בטקסט שחובר בימיו או לאחר מותו. לגבי הפסוק "שובי שובי השולמית..." מעלה ברקאי את הרעיון שזו היא בעצם אבישג השונמית ששירתה את דוד בחייו. "כרם היה לשלמה..." - מרמז לדעת החוקר כי הכוונה היא לכרמו של שלמה בסביבתה של ירושלים, בתוך גיא בן הינום או בסמוך לו. השם "בעל המון" אינו אלא משחק מילים פואטי. גם לפרק זה הקצה ברקאי רשימה ארוכה של מקורות והמעניין בהם: מאמרו של א' מזר, חפירות העפל בירושלים 2010-2009, בתוך קובץ של א' שטיבל ואחרים.

נראה שלעיני כותב המגילה עמד נחל קדרון על מטעיו ושיחיו. ועם זאת, הגן מסמל את האישה. סיפור האהבה אם כן מתרחש בגנים שהושקו בתעלות מדורגות (טרסות). כדי להעצים את זרימת המים נהגו לחפור נקבות - סמל לבתוליה של האישה. בארץ ישראל מצויים כ-190 נקבות בעיקר בהר המרכזי וריכוז יוצא דופן של נקבות בירושלים. ברקאי נוטה לסברה כי פרח השושנה המכונה שושן צחור הינו בסופו של דבר פרח הלוטוס. זאת בהסתמך על עיטורים על פיסות זהב ושנהב מהאומנות ששררה אז במצרים, בפיניקיה ובאשור. משמע, סגנון אומנותי באומנות השנהבים של תקופת הברזל. לקטע זה ממליץ ברקאי לקרוא את מאמרו של ע' יחזקאל ואחרים, שהתפרסם באופקים בגאוגרפיה, 96, תש"ף.

הנתונים הצבאיים (כלי נשק, שיטות לחימה, ממצאים ארכיאולוגים המתארים קרבות ועוד) שבמגילה מעידים על תקופת הברזל ב', ואין בהם שום נתון ששייך באופן מובהק לתקופות מאוחרות יותר. אמת, מחבר המגילה השווה לא פעם את גופה ואיבריה של האהובה לרכיבי ביצורים האופייניים לתקופה זו סביב ירושלים. מרכבות צבא מצריים באותה תקופה עוטרו בהדר רב ולכן גם האהובה המתוארת מושוות לא פעם בעיטוריה למרכבת המלך המהודרת. במהלך הפרק עומד ברקאי על משמעות המילה "תור" שהיא כנראה המצחייה שהושמה על עיני הסוסים. מצחיות אלה היו עשויים לא פעם זהב או שנהב והם אופייניות לתקופת הברזל. "הנה מיטתו שלשלמה שישים גיבורים..." - תיאור כלי הנשק ובעיקר של הגיבורים המקיפים את מיטת שלמה מעיד אף הוא על תקופת ברזל ב'. מהפסוק "נשאו רדידי מעלי שומרי החומות..." ...." מסיק ברקאי על מהותו של מקצוע שומרי החומות שהסתובבו על חומות ירושלים ביום ובלילה במגמה להתריע מפני התקרבות אויב. מוצע לעיין בהקשר לקטע זה ברשימתו של א' מאיר על החרבות "היהודאיות" בתבליטי לכיש, ספר אבירם, תשנ"ב. ברקאי אסף את הפסוקים משיר השירים המספרים על הארמון, חדריו, מיטת המלך והריהוט שהוצב בארון ומשווה את הפריטים לתוצאות של חפירות ארכיאולוגיות בארצות השכנות. ניכר השימוש בעץ אורן, בלוחות שהופקו מארז הלבנון, מרהיטים העשויים מעץ ארז ועוד. גם הפסוקים הקשורים להצצת המלכה האהובה מהחלון לעבר הגברים הלוחמים ולעבר אהובה שנמצאו להם שרידים ארכיאולוגיים, נטועים ומוזכרים בפסוקים ב"שיר השירים".

בהשוואה לבנות ירושלים הלבושות פאר שתוארו בספר ישעיהו, ממעיט מחבר המגילה לתאר פריטים אלה. הפסוקים הבאים שימשו את ברקאי להוכחת טענתו: כחוט השני שפתותיך; פשטתי את כותנתי; נשאו את רדידי; מה יפו פעמיך; נאו לחייך צאנה וראינה; ליבבתני אחותי כלה; מסכם ברקאי: "נראה שבמקרה זה השפיעה שירת האהבה על האומנות הפלסטית, ולא להפך". כאן נעזר החוקר בספרו של ש' אחיטוב, מקרא לישראל, תל אביב תשפ"ב. הדיון נמשך אל חומרי היוקרה המוזכרים בשיר השירים וביניהם הזהב, כסף, רהיטים עשויים ארזים, דבש ומוצריו, צבע השני, אבני תרשיש וספיר, בשמים שונים, ומוכיח את עקבותיהם במגילה. החוקר מאיר את יחסו של "שיר השירים" אל עולם המתים. ליד המת הונחו החפצים שאמורים ללוות אותו בשאול בחיי היום-יום. המוות והשאול הפכו ב"שיר השירים" למילים נרדפות. ושוב כדי לחזק את עמדתו שהמגילה נכתבה בתקופת הברזל טוען ברקאי כי אם אכן הייתה המגילה נכתבת בימי בית שני, היה אפשר לצפות להפרדה בין גוף לנפש (רוח) - השקפת עולם השאובה מהתרבות ההלניסטית. ובמקררה שלנו ברור שאין כך הדבר.

בארבעת העמודים האחרונים במחקרו מנסה ברקאי, באמצעות שלילת אלטרנטיבות לקבוע את זמן כתיבתה של מגילת "שיר השירים". ראשית הוא בוחן את זמנם של האירועים דמויות ומקומות המוזכרים, זמן חיבורו של הטקסט, זמנם של שינויים, התוספות, ושלבי העריכה, זמן חיבורו הראשי של הטקסט וזמן גיבוש הנוסח הסופי שהגיע לידנו. בסיוע 16 נימוקים, מציע ברקאי לתארך את זמן חיבור המגילה למאה ה 10 לפנה"ס, לימי שלמה המלך. כמובן שלא נוכל לפרט את כל הנימוקים ונביא לדוגמה כמה מהם. ברקאי קובע כי במגילה מוצאים מילים וביטויים שהם מתת רובד של התרבות הכנענית וכן ביטויים והקשרים לספרות הכנענית-אוגריתית. השפעת שירי אהבה בולטת ומוכרת מהספרות המסופוטמית והמצרית. ניכרת השפעת המגילה בספרי ירמיהו וישעיהו. לפי ממצאי מגילות קומראן, טקסט "שיר השירים" היה כבר ידוע היטב בימי בית שני. מילים יחידאיות במגילה שייכות לתקופת הברזל כמו: סמדר או שחרחרת. העמדת ירושלים מול העיר תרצה מחייב להניח על-פי ברקאי, שחיבור הטקסט קדם למעברה של בירת ישראל מהעיר תרצה לשומרון (סביב אמצע המאה התשיעית לפנה"ס). מכאן שבעת ניתוח התרבות החומרית מתברר כי פריטיה דומים אך ורק לתקופה ב' של תקופת הברזל, כלומר לתקופת המלוכה. ברקאי ממשיך ודן בממצאים הארכיאולוגיים בארץ ומחוצה לה ומגיע למסקנה ברורה שהמגילה נכתבה בראשית ימי שלטונו של שלמה המלך. עמדת הסוקר: גילוי נאות, אינני ארכיאולוג ואף לא מומחה לשפות שמיות קדומות ולכן הנחתי בסקירה כי העובדות, הממצאים והניתוח הלשוני של ברקאי הם אמינים. הסתמכותו על התרבות החומרים על כל היבטיה, על הממצאים הארכיאולוגיים מהאתרים בארץ ומחוצה לה ועל השוואת הטקסט של מגילת "שיר השירים" לטקסטים לא עבריים שהתקיימו במרחב במאה העשירית לפנה"ס - אכן משכנעים את הקורא בצדקת הנחתו.