אמירתה של שרה חביב, לפיה "עמירם בן-אוליאל איננו נלסון מנדלה. אין שום 'פיוס' בשחרורו" (הארץ, 14.10.2025), מתווה דיכוטומיה רגשית שגויה, לפיה שחרור = חוסר לגיטימציה מוסרית; התנגדות לשחרור = מוסר. אולם, המשפט אינו מתנהל במטבעות של רגשות אלא בכללי ראיות, פרוצדורות, הליכי ערעור, שחרור על תנאי וחנינה, וכן איזונים מדויקים בין זכויות נפגעי עבירה לזכויות האסיר בתוך שלטון החוק. עמדתה של חביב מתעלמת ממבנה הדין ומעוותת את תכליתו, ודווקא מי שמבקשת להקפיד על שלטון החוק - עליה לבקש להגן גם על הליך מוסדי מבוקר, גם כאשר הוא נוגע בעבירות קשות. "אין שום פיוס בשחרורו" - הנחה רטורית שאינה עומדת במבחן המשפטי. הדין הישראלי אינו מכיר ב"פיוס" אלא במסלולים מוסדיים מוגדרים היטב: חוק שחרור על תנאי ממאסר קובע, כי ניתן לשחרר אסיר רק לאחר ריצוי שני שלישים מעונשו, בהתקיים שיקולי שיקום, העדר מסוכנות ופיקוח הדוק; כל הפרה של תנאי השחרור גוררת את ביטולו. חוק יסוד נשיא המדינה, מעניק לנשיא סמכות חנינה מצומצמת - הפחתת עונש או המרתו, לא ביטול הרשעה. המנגנונים הללו אינם "פיוס", אלא חלק אינהרנטי ממבנה הענישה והאיזון בין גמול לשיקום. להציג כל הקלה כמעשה אנטי-מוסרי, כמוה כשלילה של הדין עצמו. שחרור = חוסר לגיטימציה מוסרית - טעות קטגורית. חוק שחרור על תנאי איננו הצהרה ערכית אלא פעולה מוסדית של ניהול סיכון, הבוחנת האם האסיר עמד בתנאים אובייקטיביים. יתרה מזו: חוק זכויות נפגעי עבירה מעניק לנפגעים זכות להישמע בפני ועדת השחרורים. גם אם בעתיד יישקל שחרורם של בן-אוליאל ועמי פופר, הוא ייעשה לא כהבעת "פיוס", אלא כתוצאה של בחינה מקצועית, שקופה ומוגבלת. החלטה מוסדית כזו אינה מטשטשת את חומרת העבירה, אלא מחזקת את אמון הציבור במערכת שמיישמת דין עקבי גם כשהמקרה טעון מבחינה ציבורית. שחרור או חנינה מערערים את אמון הציבור בצדק ההרשעה - טענה רגשית שאינה מתיישבת עם עקרון שלטון החוק. חביב אינה חולקת על ההרשעה, אלא מזהירה מפני הפעלת מנגנוני הקלה שיערערו את אמון הציבור בַּצדק. אך אמון הציבור אינו מתחזק מהקשחת, יתר אלא מהפעלת החוק באורח עקבי. דווקא העובדה שהמערכת נצמדת לכללים הקבועים - מאפשרת בחינה של שחרור או חנינה אך ורק במסגרת החוק ובפיקוח שיפוטי - היא שמבססת את אמון הציבור בשוויון לפני החוק. המשפט אינו נבחן ביכולתו להעניש בלבד, אלא גם ביכולתו לשקול חמלה במסגרת מוסדרת. שלילת האפשרות להפעיל סמכות שנקבעה בחוק מתוך פחד ציבורי, היא בעצמה ערעור של שלטון החוק. הקלה בעונש מנוגדת לשוויון בפני החוק - ההפך הוא הנכון. שוויון בפני החוק פירושו החלה עקבית של הכללים על כל אדם, גם על מי שמעורב בעבירות קשות. אם החוק מאפשר, במקרים נדירים ובתנאים ברורים, שחרור או חנינה, שלילתם מראש רק בשל זהות הנאשם או עוצמת העניין הציבורי - היא פגיעה בעיקרון השוויון עצמו. המדיניות בישראל ממילא מחמירה במיוחד בעבירות טרור ורצח: ועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם כמעט שאינה מאשרת בקשות. שוויון איננו אחידות בענישה, אלא אחידות בכלליה. חנינה = הכשרה מוסרית - בלבול מהותי בפררוגטיבה הנשיאותית. מטרתו של מוסד החנינה היא לאפשר למדינה להביע שיקול של חמלה מבלי לערער על האשמה. כאמור, הנשיא רשאי לקצר עונש או להמירו, אך איננו מוסמך לבטל הרשעה. כל חנינה ניתנת לאחר בחינה מסודרת לפי נוהל עבודה קיים, כשהמקרים המתאימים בלבד מגיעים לבחינתו של נשיא המדינה, והחלטתו נתונה לביקורת שיפוטית של בג"ץ אם נפלו בה שיקולים זרים. אין כאן "פיוס מזויף" או "סלחנות מוסרית", אלא הפעלה של סמכות חוקתית שמאזנת בין צדק להומניזם. המשפט הפלילי איננו מוסר מופשט, אלא מנגנון מאוזן של צדק. ההקפדה על מסלולי שחרור ועל סמכויות חנינה איננה "פיוס עם טרור", אלא ביטוי לכך שמדינה דמוקרטית איננה פועלת לפי רגש נקמה אלא לפי נורמות, בלמים ונהלים. אם בעתיד תישקל הקלה כלשהי בעניינם של בן-אוליאל ופופר, היא תיעשה על-פי הדין - באותה זהירות קפדנית שבה הורשעו. מי שמבקש לשלול מראש את הפעלת החוק בשם המוסר, מוותר למעשה על יסודו של שלטון החוק.