בלב הר הכרמל, כקילומטר מקיבוץ בית אורן, נמצאת גבעה עגולה, בולטת ומרשימה המשקיפה על נופים מרהיבים ועל נחל אורן העובר מצידה הדרומי והמערבי. הגבעה נקראת גם גבעת א-שלאלה. מסביב לגבעה נמצאו ממצאים וחרסים ארכיאולוגיים מהם עולה כי בתקופה הביזנטית הייתה עיר במקום. למרגלות הגבעה מים זורמים. מקום מיוחד ויפה היא הגבעה. כיום שוכנת על הגבעה "חוות משמר הכרמל" - מרכז יציאת סיורים וחניון לילה של רשות הטבע והגנים. בין המאה ה-18 לראשית המאה ה-20 שכן במקום כפר דרוזי קטן, ח'רבת א-שלאלה (שלולית בערבית) שננטש לאחר שיושביו הותקפו על-ידי ערבים מעין חוד (כיום עין הוד). בתחילת המאה ה-20 שוכרי מנסור, ערבי נוצרי תושב עספיא, רוכש שטחים נרחבים באזור ובכללם גם את אדמות גבעת א-שלאלה. מנסור החכיר חלק מהשטחים לחקלאים ואריסים מכפרים באזור ובראש הגבעה בנה בית חווה - בית מגורים וחצר משק, משם ניהל את ענייני חכירת השטחים. למטה למרגלות הגבעה בסמוך למעיינות מים זורמים בנה בריכת אגירה, נטע בוסתן גדול וגידל ירקות וטבק. למרגלות הגבעה בנה שלוש בקתות אבן שישמשו מחסנים ליבולים וליבוש עלי הטבק שגודלו באזור.

מספרת נחמה אייגנר רכזת הדרכה ופיתוח תוכן במועצה לשימור אתרי מורשת: "סיפור ההתיישבות היהודית בלב הר הכרמל ובגבעת א-שלאלה ראשיתו כמו הרבה דברים אחרים בתקופה הזו בחזון ובחלום. החזון והחלום היה של היזם הציוני יוסף לוי גואל קרקעות, יוצא גרמניה שהיה ממייסדי נהריה. יוסף לוי חלם להקים כאן באדמות הגבעה וסביבתה בלב יערות הכרמל, באוויר הצח ובנוף הירוק עיר גנים וקיט, ביוזמה פרטית. לשם הגשמת ומימוש חלומו זה, חבר לוי למספר שותפים ובהם גאורג הרץ-שקמוני ופיליפ מאייר, תושבי חיפה, ובשנת 1934 הם רוכשים משוכרי מנסור כ-6,000 דונם מאדמות האזור, כולל גבעת ח'ירבת שלאלה עם מבני החווה שעליה והמעיין, הבריכה ושלוש בקתות האבן שלמרגלותיה. מטרת הרוכשים לחלק את השטח למגרשים ולמכור אותם ליהודים כדי להקים עיר גנים ונופש שתשתרע עד מבואותיה של חיפה, ואף שם קבעו לה - "יערות הכרמל".

לצורך תכנון, פיתוח והשבחת השטח שנרכש ושיווק מגרשים, הקימו לוי ושותפיו חברה בשם "חברת כרמל להשקעות בע"מ", שמרכזה שכן בחיפה. לוי ושותפיו. מכינים תוכנית אב מפורטת לעיר הגנים החדשה, הכוללת סימון חלקות ומגרשים, סימון שטחים ציבורים, גנים ועוד. הם פותחים במסע שיווק מגרשים למתיישבים פוטנציאלים בארץ ובחו"ל, שכלל הפקת חוברות פרסום מהודרות עם דברי הסבר על עתידה המבטיח של עיר הגנים החדשה ועל הכדאיות ברכישת מגרשים במקום. לרוכשים הוצעו חלקות בנות עשרה דונמים כל אחת במחיר 150 לירות ארצישראליות. למרות ההשקעה והמאמץ השיווקי מכירת המגרשים התנהלה בעצלתיים והביקוש להם היה נמוך. המרחק מחיפה, כ-12 ק"מ, השטח ההררי והריק מיהודים, הדרכים הלא סדורות והלא נגישות למקום, כל אלה הרתיעו קונים פוטנציאלים מלרכוש מגרשים באזור. הביקוש הנמוך למגרשים הביא את היזמים להבין שצריך להביא לכאן קבוצת מתיישבים פועלים שבינתיים תכשיר את הקרקע, תסלול דרכים, תיטע עצים ותסמן מגרשים כדי ליצור אצל קונים הפוטנציאלים תחושה של מקום מתפתח. בעניין זה נוצר קשר בין חברת "כרמל להשקעות "לבין קבוצת עולים צעירים רובם מגרמניה חברי תנועות והכשרות דתיות המזוהים עם תנועת "הפועל המזרחי" שגילו עניין בהתיישבות חקלאית. סוכם שהם יתיישבו בגבעה ויעסקו בעבודות חקלאיות ובעבודות תשתית ופיתוח כמו הכשרת דרכי גישה ועוד ובעתיד יבנו כאן את בתיהם על חלקות שיקבלו מהחברה כשכר עבודה.

בקיץ תרצ"ה 1935 הובאו חברי הקבוצה לביקור-סיור היכרות עם המקום. יצחק ריש מראשי הקבוצה סיפר לימים כי חברי הקבוצה התלהבו מהמקום הקסום שהזכיר להם את הנופים באירופה. ביום שישי בערב שבת "שובה" 4 באוקטובר 1935, עלתה הקבוצה הדתית על הקרקע. חברי הקבוצה העמיסו את חפציהם על משאית מול משרד חברת "כרמל להשקעות" בחיפה והם עצמם נסעו במכונית עד אזור בו נמצא כיום כלא דמון (כפר דמון) ומשם עלו ברגל בליווי שיירת גמלים בשביל רגלי עם חפציהם ומטענם עד למרגלות גבעת א-שלאלה. כאן, בסמוך לשלוש בקתות האבן שבנה שוכרי מנסור, הקימו חברי הקבוצה מחנה אוהלים. הם קראו לקבוצתם "משמר הכרמל" אף שהשם הרשמי של ההתיישבות היה "יערות הכרמל". חברי הקבוצה החלו בעבודות פיתוח ותשתית להכשרת המקום להתיישבות. חברי הקבוצה מנו בתחילה כ-14 חלוצים. בחודשים הראשונים הצטרפו אליהם חברות וחברים נוספים. במקביל עזבו כמה מהחלוצים שהתקשו להתמודד עם הבדידות והמרחק מהציוויליזציה. תנאי החיים במקום לא היו קלים המקום היה מרוחק מחיפה כאמור כ-12 ק"מ ומבודד מאד. פעם בשבוע הגיעה מכונית שהובילה מצרכי מזון, נפט ואספקה מחיפה. חברי הקבוצה היו יורדים עד לדמון שם פרקו את מכונית-משאית האספקה, ומדמון דרך שביל רגלי העבירו את הציוד והאספקה בסיוע חמור למחנה האוהלים של הקבוצה שלמרגלות הגבעה. חלק מציוד האספקה היו נושאים חברי הקבוצה מדמון עד למאהל בעצמם. הקבוצה מנתה בשנים 1938-1936 כשלושים עד ארבעים איש ובהם מספר נשים. התקופה היא שנות ה-30 של המאה שעברה. במרחב ההררי שבין חיפה לזכרון יעקב התגוררה אוכלוסייה מועטה מאד. היו מצויים בו מספר קטן של כפרים ערביים קטנים כמו עין־חוד (כיום עין־הוד) ודמון (כלא דמון), וכן הכפרים הדרוזיים דליית אל־כרמל ועספיא. במרחב זה באותן שנים לא היה אף ישוב יהודי. גם כביש בית אורן המחבר כיום את הכביש הישן לכפרים הדרוזיים לא היה קיים. ההגעה למקום נעשתה בכביש עפר משובש ומפותל עם עליות ומורדות שיצא מקצה שכונת אחוזה בחיפה, ורק כלי רכב עמידים במיוחד היו מסוגלים לעבור בו.

במשך כחצי שנה חיו החלוצים באוהלים בשטח פתוח בשקט ובבטחה יחסית. על-פי עדויות חברי הקבוצה היו מגובשים וחוו חיי טבע המזכירים חיים של גן עדן - מים זורמים ועצי בוסתן מסביב. העתיד נראה מאוד ורוד בחורף 1935. באביב-אפריל 1936התחילו המאורעות וגל פרעות ברחבי הארץ ופרץ המרד הערבי. שליח מטעם ההגנה מחיפה הגיע לחברי הקבוצה, סיפר להם על המאורעות ואמר להם כי הם אינם יכולים עוד להישאר בשטח פתוח מחשש לביטחונם ועליהם לעבור לשטח שאפשר לסגור אותו. כדי להיות מוגנים. חברי הקבוצה בהנחיית אנשי ארגון "ההגנה" עזבו את המאהל ועלו לראש הגבעה שם התגוררו בבית החווה שבנה שוכרי מנסור. בית החווה נקרא על ידם "הבורג'" (המבצר) או "החאן". חברי הקבוצה הוסיפו אמצעי הגנה למבנה: חומה, גדרות תיל ומגדל שמירה לתצפית. על הגבעה היה לחברי הקבוצה הדתית מטבח לחוד וללא דתיים היה מטבח משלהם. המים לראש הגבעה הוזרמו באמצעות משאבת מנוע ששאבה ממעיין שלמרגלות הגבעה. חברי הקבוצה הדתית שבחווה מנו עם פרוץ המאורעות 25-20 איש. לנוכח גל התקפות כנופיות ברחבי הארץ הוחלט לתגבר את הנקודה בנוטרים קבועים. למפקד הנוטרים מונה אליעזר ורשבסקי שהדריך את חברי הקבוצה בהפעלת נשק. לנקודה נשלחו על-ידי חברת כרמל להשקעות הנוטר הנס ברגר ששימש כנציג החברה בשטח ורופא למתן עזרה ראשונה בעת הצורך. הנס ברגר גר במקום עם רעייתו. ההגנה בחיפה פרסה את חסותה על המקום לחיזוק הביטחון ולנקודת ההתיישבות הובא משה בלט שהתגורר עם רעייתו במקום ומונה למפקד המקום מטעם ההגנה. במקום נבנה סליק והוסלקו בו מספר כלי נשק שהובאו למקום בחשאי על-ידי ההגנה. התראות ההגנה הגיעו באמצעות פנס, בשעות הלילה, מתחנת האיתות בעתלית. רבים מהמתיישבים במקום גויסו כנוטרים והשתתפו בסבב שמירה ובעבודות ביצורים ובמקביל המשיכו בעבודות פיתוח המקום: סלילת דרכים, סקילת הקרקע, שתילת עצי פרי ונוי והכשרת חלקות מגרשים למגורים. קבוצות מתנדבים נוספות של צעירים הגיעו למקום למשך תקופות קצובות מקבוצת גשר ומ'פלוגת הים' ליד חיפה. כעת מנתה הקבוצה כ-40 איש מתוכם היו 25 חברי הקבוצה הדתית. במקום הוקמו צריפים מעץ עבור מגורי חברי הקבוצה הנוטרים והמתנדבים שמספרם גדל.

מתיישבי גבעת "יערות הכרמל" והנוטרים שאבטחו את המקום ואת התחבורה לגבעה וממנה חוו מספר התקפות מצד פורעים וחברי כנופיות ערביות שגבו חייהם של 15 מתיישבים ונוטרים. ב-14 באוגוסט 1936 יום שישי יצאה מחיפה משאית אספקה ליערות הכרמל. בחזור לחיפה באחד מעיקולי הדרך קצת אחרי צומת דמון נתקלה המכונית בחסימת אבנים. המכונית נעצרה. מתחיל קרב יריות. מהיריות נהרגים ארבעה אנשים. הנהג חיים שולרר מחיפה ועוד שני נוטרים יוסף המרמן ומיכאל וייסר וצעירה בשם ברוניה קולין מתל אביב. רק נוטר אחד, אבנר גולדהבר מצליח לברוח והוא גם זה שמדווח על האירוע למשטרת נווה שאנן וזו מיהרה לדווח על ההתקפה למשטרת חיפה. החיים בנקודת ההתיישבות "יערות הכרמל" שעלתה לגבעת חרבת א-שלאלה נמשכים, אבל תחת שמירה. בעקבות רצח הארבעה הוגברה השמירה והאבטחה במקום. ב-31 במרס 1938 עבדו החלוצים בניפוץ סלעים לצורך סלילת הדרך לגבעה בה שוכנת היום גבעת וולפסון. בזמן שהם עובדים בהכשרת הדרך, החלו ערבים חמושים לירות עליהם. הפועלים ברחו לכיוון המחנה-מבנה החאן למעלה והשיבו אש. אחד מחברי הקבוצה מרדכי בר נהרג. נחמה אייגנר מהמועצה לשימור אתרי מורשת, יודעת לספר, כי מרדכי בר היה איש תורה ועבודה. ביום עבד ושמר ובלילה היו רואים אותו יושב בצריפו רכון לאור תאורה על ספר גמרא.

ב-15 באוגוסט 1938 שנתיים כמעט בדיוק לאחר ההתקפה הראשונה אירע האירוע הקשה ביותר. משאית עמוסה במצרכים ובה 11 נוסעים יוצאת מחיפה לנקודת ההתיישבות "יערות הכרמל". ליד אזור דמון "הותקף הרכב ממארב ואש נורתה עליו מכל הכיוונים. נהג הרכב ישראל וולהנדלר נפצע. הרכב נעצר. הנוטרים תפסו עמדות והשיבו אש. עשרה מנוסעי הרכב -, שמונה נוטרים ושתי נשים - נרצחו בהתקפה זו. שמות הנרצחים בהתקפה הרצחנית כפי שמופעים בעיתונות דאז: משה בלאט, בן 37 (מפקד ההגנה במקום), דב הוישרק, יצחק בוכבינדר, בן 24, אשר כהנא, בן 25, ליאון אוסטרמן בן 26, רעייתו ההרה אהובה אוסטרמן, בת 26, מנדל גליקסברג, בן 29, ישראל וולפהנדלר בן 24, יהודית מירמלשטיין-ברקוביץ', בת 24, זיגי כהן בן 25. מבין 11 נוסעי המשאית נוסע אחד בלבד ניצל - הנס ברגר נציג יזמית הישוב חברת "כרמל להשקעות". ברגר הובהל פצוע במכונית לבית חולים הדסה בחיפה שם נותח ומגופו הוצאו מספר קלעים. האירוע היה אחד מהאסונות הגדולים שאירעו באזור חיפה ובכלל בארץ בתקופת המרד הערבי והוא גרם לזעזוע והלם רב בחיפה ואף מחוצה לה. זמן קצר לאחר רצח העשרה נתפסו שנים מאנשי הכנופייה כחשודים בביצוע הרצח. האחד מחמוד חסין חסן בדואי בן 22 מערביי גאורנה - נפת חיפה והשני תושב בית שאן. הם נשפטו בבית דין צבאי בריטי, ונדונו למוות בתליה. לא ברור אם אכן הוצאו למוות. פסק דין מסוג זה טעון היה אישר מפקד הצבא הכללי בארץ. בעיתונות דאז הובעה ביקורת כנגד חברת "כרמל להשקעות" וגם כנגד מוסדות הישוב על כך שהרכבים שנסעו מחיפה ליערות הכרמל ובחזרה והובילו נוסעים ואספקה לא היו משוריינים ומוגנים כראוי הגם שמדובר בדרך מבודדת עם סיכון גבוה להתקפות ערביות. בעיתונות נרמז כי אי-מיגון הרכבים נעשה כדי לחסוך בהוצאות כספיות והדבר גבה חייהם של רבים.

אירוע רצח העשרה בכביש ל"יערות הכרמל" התפרסם בכל רחבי הארץ וזעזע את הישוב. הנהלת חברת כרמל להשקעות הגיע למסקנה שלא תוכל למכור את המגרשים בשלב זה. הפסקת הקמת עיר הנופש גרמה לפיזורה של קבוצת "יערות הכרמל". רוב רובם של חבריה עזבו את המקום ועברו להתגורר במקומות אחרים בארץ. מפקד ההגנה בחיפה יעקב דורי לימים הרמטכ"ל הראשון התנגד לעזיבת המקום, הביע חששו מהתקדים כלפי הערבים וטען כי הנטישה תיראה כחולשה וככניעה למעשה טרור. על כן הוחלט שהמתיישבים אומנם יעזבו את המקום אולם המקום ייהפך מעתה למחנה אימונים קבוע של "ההגנה". המקום התאים לקורסים רצופים ממושכים ואכן עד מלחמת העצמאות שימשה גבעת א-שלאלה (יערות הכרמל) כמחנה אימונים של ההגנה. בעקבות רצח משה בלאט מפקד ההגנה המקומי חיפשה "ההגנה" לאייש את התפקיד במקומו. התפקיד היה כרוך בסיכונים שכן המקום היה אז מבודד ומרוחק ממקום ישוב יהודי וחשוף להתנכלות ערבית והיה צורך במפקד אמיץ לב לתפקיד זה. לתפקיד הומלץ על-ידי אנשי הגנה בחיפה נער בן כ-16 תלמיד בית ספר הריאלי בחיפה בשם מאיר זרודינסקי לימים מאיר ("זרו") זורע, אלוף בצה"ל. מפקד ההגנה בחיפה יעקב דורי פנה למנהל האגדי של בית ספר הריאלי ד"ר ארתור בירם ואף הוא המליץ על זורע כמתאים לתפקיד ואישר לנער לצאת למחנה ההגנה בגבעת "יערות הכרמל" לשמש מפקד ההגנה במקום. בירן פנה להוריו של הנער, שהסכימו כי הוא יפקד על נקודת ההגנה ב"יערות הכרמל" בחופשת הקיץ. זורע שימש מספר חודשים כמפקד נקודת ההגנה בגבעת "יערות הכרמל" וזכה לשבחים על תיפקודו כמפקד. בתום חופשת הקיץ חזר לספסל הלימודים ב"הריאלי" ללימודיו. במקומו של זורע מונה למפקד המקום נחמיה בורשטיין (ברוש)

הנהלת חברת "כרמל להשקעות" הגיעה כנראה למסקנה שאין באותה עת בכוחה לבצע את תוכנית ההתיישבות בכרמל ולאחר משא-ומתן שנמשך חודשים עם קק"ל העבירה חברת כרמל להשקעות לקק"ל כ-1,300 דונם מתוך כ-6,000 הדונם שהיו בבעלותה באזור בתמורה להתחייבות קק"ל לפתח את המקום ולהקים קיבוץ על השטח שהחברה העבירה לקק"ל. סביר להניח כי החברה לא עשתה זאת רק משיקולים ציוניים אלא גם בשל שיקולים כלכליים: פיתוח האזור והקמת ישובים על-ידי קק"ל היה בכוחו לחדש את מכירת המגרשים ואדמות של החברה באזור יערות הכרמל. ואכן ב-1939 התיישבה בגבעת "יערות הכרמל" במתחם בית החווה בראש הגבעה קבוצת צעירים בת 130 איש חברי תנועת "הבחרות הסוציאליסטית" ממגדיאל וכשנה לאחר מכן באוקטובר 1940 הקימו במרחק ק"מ אחד מהגבעה את קיבוץ בית אורן. חברי "יערות הכרמל" (משמר הכרמל) התפזרו בארץ וקיוו לחזור למקום ביום מן הימים. בראשית המדינה אושרה תוכנית בניה לבנות על שטח 3,000 דונם באזור הגבעה ביערות הכרמל אולם בשל התנגדות גופים ירוקים ואחרים בטענה שאין לפגוע בטבע ולהביא להרס וכליה של פנינת טבע כמו יערות הכרמל הוחלט לעצור את תוכנית הבנייה. חברי "יערות הכרמל" (משמר הכרמל) ובעלי קרקעות נוספים ובראשם חברת כרמל להשקעות הקימו את "ארגון המתיישבים יערות הכרמל" וניהלו מאבקים רבי שנים כולל פניה לערכאות משפטיות לאפשר לממש את זכותם לבנות על אדמתם. ב-1963 יערות הכרמל הוכרזו כשמורת טבע ואדמות הגבעה ויערות הכרמל הולאמו לטובת שמורת פארק הכרמל.

שנים רבות עמד מבנה החווה שבראש גבעת א-שלאלה נטוש ומוזנח ומתפורר ודמה לחורבה, מוקף קוצים גבוהים. בתחילת שנות ה-2000 הוחל בעבודות שחזור ושימור המבנה ההיסטורי. בשנת 2002 מצאו אנשי רשות הטבע והגנים מזוזה עתיקה על אחד המשקופים בחדר שכמעט מט ליפול. החדר שימש את החלוצים אנשי הקבוצה הדתית (משמר הכרמל) שהתיישבה בגבעה לפני כ-90 שנה. ההתרגשות הייתה רבה. בשנת 2005 לאחר עבודות שחזור ושימור חנכו אנשי הרט"ג את חוות משמר הכרמל. באירוע קביעת המזוזה התכבד יצחק ריש בן ה92 מראשוני חלוצי ההתיישבות ביערות הכרמל. סיפורו של הישוב "יערות הכרמל" כאמור בראשית הכתבה נעלם כמעט לגמרי מדפי ההיסטוריה. ההיסטוריון והמזרחן פרופ' אלעד בן דרור אומר: "הסיפור של משמר הכרמל ("יערות הכרמל") הוא אחד שצריך לספר וצריך ללמוד אותו. סיפור שיש בו את כל המרכיבים של ציונות, של ההתיישבות, ביטחון וגם של תורה ועבודה... סיפור אישי כואב שסלל את הדרך לרבים אחרים ותרם תרומה חשובה לאחיזה היהודית בכרמל בתקופה שקדמה להקמת המדינה. פרופ' אלעד בן דרור יחד עם נחמה אייגנר שסבתה סופי פיסקוס נמנתה עם ראשוני המתיישבים בישוב "יערות הכרמל " פועלים מזה כבר להנכחת ולהנצחת סיפור "יערות הכרמל" בקרב הציבור, והיו מהמארגנים הבולטים של כנס לציון "90 שנה לעלייה להתיישבות החלוצית בכרמל" שנערך באחרונה (5.9.25) בחוות משמר הכרמל והוקדש במיוחד לסיפור התיישבות החלוצית בישוב "יערות הכרמל".

כמה מנתוני המידע בכתבה מסתמכים על ספרו ועבודת מחקרו המקיף של ההיסטוריון והגיאוגרף פרופ' יוסי בן ארצי מאוניברסיטת חיפה, מבכירי חוקרי ההיסטוריה בארץ, על היזם יוסף לוי ובין השאר על ההתיישבות שיזם ביערות הכרמל וכן על ספרו של יצחק ריש "חלוציות ביערות הכרמל", מראשוני מתיישבי קבוצת יערות הכרמל ("משמר הכרמל)" שיצא בהוצאה עצמית בו הוא מגולל את סיפורה של הקבוצה. כן מסתמכים כמה מנתוני המידע בכתבה על דברים שנשאו בכנס לציון 90 שנה להתיישבות החלוצית בכרמל: פרופ' אלעד בן דרור, ד"ר אפרים לפיד, נחמה אייגנר ודפנה קהילה בתו של החלוץ יצחק ריש. הצילומים בכתבה הם באדיבות דפנה קהילה.