בית המשפט המחוזי החליט לבטל את משפטו של בנימין נתניהו, אבל הוא מפחד, פחד מוות, כפי שנהוג לומר, להודיע זאת לציבור. לא פחד מהחוק, אלא פחד מהשלכות החוק, כשהוא מופעל כלפי מי שמחזיק במפתח לכוח. הפחד הזה איננו רגשי בלבד, הוא ממסדי. הוא נולד במקום שבו צדק כבר איננו מטרה, אלא סכנה.
הוא נולד כששופטים מתחילים לחשב לא מה צודק, אלא מה ישרוד. כך, כמעט בלי הכרזה, מתרחשת אחת הטרגדיות הגדולות של הדמוקרטיה הישראלית: שקיעתה של הרשות השופטת מול הרשות המבצעת. לא קריסה קולנית, לא הפיכה שלטונית במדים, אלא שחיקה מהירה, עטופה בלשון משפטית מנומסת.
שחיקה שבה הרשות השופטת נכנעת תוך כדי עשייה, תוך ניסוח החלטות "מאוזנות", ודחיות "מטעמי פרוצדורה", כאילו בתוך צורת העשייה טמונה כבר ההכנעה עצמה. וכך היא מאיינת את עצמה. לא בפקודה אחת, לא בהחלטה גורפת, אלא במאות החלטות קטנות של זהירות יתר, בהימנעות מהכרעה, בהעדפת העמימות על פני האמת.
זו כניעה שמתרחשת בין המילים, בשתיקה שלאחר הדיון, במבט המוסב הצידה כשהמילה "נתניהו" למשל, נזרקת לאוויר. למעשה, הרשות השופטת מניחה את כל כליה בצד: את סמכותה, את כבודה, את אמונתה הציבורית, ונותנת לרשות המבצעת להתעלל בה.
וכששופט נכנע מכל סיבה שהיא, פחד או תחושת חוסר אונים, לדמוקרטיה נותר רק לפעור את פיה בתדהמה, ולהקשיב לשקט המזויף שבה בעקבותיה. כשהשופטים שותקים, הדמוקרטיה מאבדת את קולה. הרשות השופטת, שפעם הייתה חומת המגן האחרונה, נכנעת תוך כדי עשייה, בזהירות, בעמימות, בשתיקה. היא מניחה את כל כליה בצד ונותנת לרשות המבצעת להתעלל בה, עד שהיא מאיינת את עצמה, ושני הצדדים מריעים: יש!