חנוך פיבן ידוע בעולם כולו כאומן וכמחנך. הוא מעורר השראה גם בדורות של אומנים. הוא מאמין שכל אחד יכול ליצור ושבעזרת אומנות ניתן להתפתח, לגשר על פערים ולשנות עמדות נוקשות. עבודותיו הוצגן בעיתונים ומגזינים רבים, על גבי דפי שער של שבועונים וירחונים כמו טיים לדוגמה, ובארץ בשערי עיתונים מובילים. כמו-כן הן מופיעות בקמפיינים, מודעות ומיזמים נוספים. במקביל הוא מקנה חשיבות רבה לחינוך בעזרת אומנות ועורך סדנאות בארצות שונות. המוטו שלו הוא שאומנות היא משחק וכולנו יכולים לשחק. "הוא מזמין את הצופים להיות ערים להתניות שבתודעתנו, להטיל ספק ולשתף נרטיב אלטרנטיבי בדרך להבנה מעמיקה יותר של המציאות".

התערוכה הנוכחית מתפרשת על פני ארבעה מתחמים. בראשון בהם, הקטן בממדיו, מקבל את פני הבאים הסבר על הקונספט של התערוכה ובצידו השמאלי דיוקן גדול ממדים של חוזה המדינה הרצל, העשוי מפחמים. מול הדיוקן ישנה אימרה בצרפתית שנאמרה על-ידי פול ואלרי, שבתרגום לעברית משמעותה: "לראות פרושו לשכוח את השם של מה שאנו רואים". אימרה זו מתארת את תהליך העבודה של חנן פיבן, המוכח לצופים דרך המוצגים הנצפים ומבואר בסרט וידאו. מה שנמצא בבסיס דרך עבודתו המיוחדת של האומן הם חפצים מן המוכן, בעזרתם הוא יוצר אסמבלאז'ים של דיקנאות מפורסמים. הוא משתמש במינימום של חפצים האופיניים לדמות המתוארת או מקושרים למקצוע שלה, או לאירוע מסוים הקשור אליה. המתבונן מתבקש להמשיך ולהשלים את הדיוקן בעיני רוחו. חוש ההומור המלווה את דיוקנאותיו נראה לדוגמה בדיוקן הזמרת המעולה ברברה סטרייסנד - הוא משתמש במיקרופון במקום אף. בדיוקן של עזר ויצמן יש מטוס סילון במקום אף.

הדיקנאת של רון ארד וחנה סנש עשויים מגפרורים ולידם מילות השיר שהיא כתבה. באולם הראשי מוצגים דיקנאות העשויים משילוב של חומרים מן המוכן, קטעי עיתונים בעברית ובאנגלית שבהם מפורסמות עבודותיו, וסרט וידאו בו הוא מספר איך הגיע לעסוק בהצלחה מרובה ביצירת אומנותו הייחודית. בשני האולמות האחרים מוצגים חלק מהספרים הרבים שכתב בארץ, בארה"ב, ובספרד, ומכתבי תלמידים ומורים שהשפיעו גם עליו בהמשך דרכו. בקצה שניים מהמתחמים ישנם לוחות גדולים עם חפצים מן המוכן, שהקהל מתבקש להסתכל עליהם דרך קרטון ייעודי עם פתח בתוכו ולדמיין פרצופים. לאלה המעוניינים יש גם מקום לפעילות ממשית של יצירה, בו מתבקשים המעוניינים ליצור לבד דיוקנאות עם החלקים שעל גבי הלוחות הגדולים.

חנוף פיבן נולד במונטווידאו באורוגוואי, עלה ארצה בגיל 11, למד בבליך ברמת גן, לא התקבל לבצלאל ונסע לארה"ב שם למד בבית ספר לאמנות חזותית ועבד כמעצב גרפי. הוא זוכה לתהילה בזכות הדרך המיוחדת שפיתח, חוש הומור ויכולתו להשתמש באומנותו ככלי לשיפור ולהתפתחות. למרות הדיוקן הפסימי של חוזה המדינה מפחמים המשמש "כאלגוריה להתכלות המאיימת על קיום חזונו", זוהי תערוכה מעוררת תקווה לשינוי ושיפור הקשרים הבינאישיים בעזרת האומנות.